היבטים אנושיים, תקשורתיים וביטחון־רך של תוכנית הגרעין של איראן

This post is also available in:

עיצוב נרטיב פנימי: זהות לאומית וגאווה גרעינית

מאז ראשית הרפובליקה האסלאמית, מנהיגי איראן מציגים את התוכנית הגרעינית כעמוד תווך של הזהות הלאומית ושל גאוות הריבונות. השיח הרשמי מעלה את “הזכויות הגרעיניות” לדרגת עיקרון شبه־קדוש. האייתאללה עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון מאז 1989, מתאר שוב ושוב את האנרגיה הגרעינית כ“זכות בלתי־נשללת” של האומה האיראנית – סמל להתקדמות מדעית, פיתוח כלכלי ועצמאות [1]. בנאום בשנת 2005 לנוכח לחץ בינלאומי גובר, עמד ח'אמנאי על כך כי “האנרגיה הגרעינית היא הזכות הבלתי־נשללת של האומה האיראנית; זהו מדע, זוהי טכנולוגיה, זו הגנה על הסביבה… זוהי תקוות ההתפתחות של צעירינו. אין ספק שעמנו לא יזנח אותה” [1]. רטוריקה זו מציגה את המרדף הגרעיני לא כבחירה מדינית בלבד אלא כשליחות ציוויליזציונית, המקשרת אותו לתדמית העצמית של איראן כציוויליזציה גאה ועצמאית העומדת מול שליטת המערב.

כלי התקשורת הממלכתיים והמוסדות החינוכיים חיזקו באופן שיטתי את נרטיב גאוות הגרעין. באמצעות מונופול השידור הממלכתי (IRIB) וזרועו הבינלאומית Press TV, מפיצים גורמים רשמיים את המסר כי התוכנית הגרעינית מגלמת את כושר ההמצאה המדעי של האומה ואת מקומה הראוי בין המדינות המתקדמות [2]. התעמולה הממשלתית מדגישה לעיתים קרובות את נושאי הסתמכות־עצמית ו־ריבונות, ומציגה את הקידום הגרעיני כהמשך התנגדותה ההיסטורית של איראן לשעבוד זר [2]. לדוגמה, התקשורת הממלכתית מזכירה רבות את מורשת המאבקים בעבר – מההפיכה ב־1953 ועד מלחמת איראן־עיראק – כדי להציג את הסוגיה הגרעינית כפרק עדכני במאבקה של איראן “לתקן עוולות היסטוריות” ולבסס את כבודה בזירה העולמית [2]. בהציבה את התוכנית הגרעינית בשרשרת המאבק האנטי־אימפריאליסטי, המשטר מנצל את הלאומיות העממית ואת האידאולוגיה המהפכנית האסלאמית, והופך את הפיתוח הגרעיני לעניין של כבוד ו־ייעוד.

מערכת החינוך האיראנית מעמיקה עוד יותר עמדות אלו בתודעת הציבור. ספרי הלימוד מציגים את מדעני הגרעין של איראן כגיבורים לאומיים וכשהידים, ומדגישים את יתרונות התוכנית ואת גושפנקה האלוהית שלה. סקירה עדכנית של תוכניות הלימודים הממלכתיות מצאה, למשל, כי ספר היסטוריה לכיתה י״א קובע כי “למרות הקנוניות וההתנגדויות המתמידות של אויבי הרפובליקה האסלאמית, הצליחו מדעני הגרעין האיראנים להשיג הישגים רבים” [3]. הספר מצטט לאחר מכן את האייתאללה ח׳ומייני (מייסד הרפובליקה האסלאמית) ומציג את המיזם הגרעיני במונחים מיליטנטיים וכ شبه־קדושים: “אני ממליץ לאומה האיראנית היקרה לדעת כי השגתם ברכה בג׳יהאד הגדול שלכם ובדם בניכם השופע.” [3]. בקישור ההתקדמות הגרעינית לחובה דתית ולזיכרון חללי המלחמה, מטפחת מערכת החינוך נרטיב המשווה את ההתקדמות הגרעינית לפטריוטיות, אמונה והקרבה. אפילו שיעורי מדע והיסטוריה לילדים משבחים את התוכנית הגרעינית כחלק מתרבות “ההתנגדות” של איראן, כשהם חוגגים הישגים מדעיים כנקמה על “קנוניות” מצד אויבים חיצוניים.

מעבר לחדשות ולספרי לימוד, המשטר מגייס את התרבות הפופולרית – קולנוע, דרמות טלוויזיה, תיאטרון וספרות – כדי לבסס את המיתוס של התוכנית הגרעינית. חברות הפקה המקושרות למדינה (לעיתים בחסות משמרות המהפכה) יצרו סרטים וסדרות המפארים מדעני גרעין ומציגים אותם כיעדים לקנוניות זרות זדוניות. דוגמה בולטת היא סרט העלילה משנת 2016 “שומר ראש”, שהופק בידי אולפן הקשור ל־IRGC, ומספר את סיפורו של ותיק מלחמה המוטל עליו להגן על מדען גרעין צעיר מפני התנקשות [26]. עלילת הסרט קושרת במפורש את אידאלי “ההגנה המקודשת” של שנות השמונים (מלחמת איראן־עיראק) למאבק הגרעיני המודרני: הגיבור, המאוכזב בתחילה מכיוונה של איראן, מוצא גאולה בהקרבת עצמו להצלת המדען – שעבודתו מוצגת כחיונית לעתיד האומה [26]. בחיבור חזותי ורגשי של מדען הגרעין אל חיילים נופלים מן המלחמה (המדען בסרט הוא בנו של חלל מלחמה), מחזקים מוצרי תרבות אלו את המסר שמדעני היום הם יורשיהם הרוחניים של לוחמי האתמול, וכי הגנה על התוכנית הגרעינית כמוה כהגנה על המולדת.

האמנויות הבימתיות גויסו אף הן להצגת נרטיב זה. בשנת 2021, למשל, הועלה בפסטיבל התיאטרון פג'ר בטהראן מחזה בשם “יומו של ארמיטה”, הממחיז את ההתנקשות האמיתית במהנדס הגרעין דריוש רזאאינז'אד בשנת 2011 [23]. בניגוד למקובל, מדובר היה בהצגת תיאטרון רחוב הפתוחה לקהל הרחב; העלילה מתמקדת בבתו הצעירה של המדען ובאלמנתו, ומדגישה את גאוותן לצד האבל תוך הבלטת הצד ההומניטרי של המדע הגרעיני. לדברי מחברה, ההצגה “מדברת על יתרונות האנרגיה הגרעינית, השפעתה על רפואה גרעינית ותפקידה בסיוע לחולים”, ובמקביל מתארת כיצד הֻקרַּב המדען וכיצד מתמודדת משפחתו [23]. הפקות הנתמכות בידי המדינה ממלאות בכך תפקיד כפול: הן מעניקות ממד אנושי למושג המופשט של תכנית גרעין באמצעות הצגת “פניה האנושיים” (למשל, הדגשת רפואה גרעינית המסייעת לילדים חולי סרטן), והן מקדשות את קורבנות הפיגועים החשאיים כשהידים שמותם מעמיק את החובה המוסרית להמשך המאמץ הגרעיני של איראן [23]. הדימוי של בני משפחה המתאבלים ונשבעים להמשיך במילוי המשימה, בצירוף סיפורים על טכנולוגיה גרעינית המצילה חיים, משמש תעמולה רבת־עוצמה לגיוס אהדה ציבורית וגאווה.

לסיכום, הנדסת הנרטיב הפנימית של הרפובליקה האסלאמית שזֵּרה את התוכנית הגרעינית במארג זהותה הלאומית של איראן. באמצעות חזרה מתמדת בנאומים, בשיעורי בית ספר ובתכני מדיה, טופחה התפיסה הרווחת כי הפיתוח הגרעיני הוא מטרה לאומית ו־“זכות בלתי־נשללת” – המקבילה להגנת עצמאות המדינה. באמצע שנות האלפיים כבר היו סיסמאות כגון “האנרגיה הגרעינית היא זכותנו המוחלטת” נפוצות בשיח הממלכתי ובהפגנות ציבוריות. נרטיב זה מציג כל פשרה בסוגיה הגרעינית כוויתור בלתי־קביל על ריבונות. הוא גם שואף לסכל מתחים פנימיים על־ידי השוואת ביקורת על התוכנית הגרעינית לחוסר נאמנות לאומה. למעשה, הנהגת איראן הצליחה להפוך סוגיה טכנית למיתוס לאומי: מיתוס שבו צנטריפוגות ומתקני העשרה אינם רק כלי אנרגיה או מיקוח, אלא סמלים לגאווה, להתקדמות ולעמידה איתנה של איראן מול לחץ זר. הבניית מיתוס זו הייתה כה יעילה, עד שגם איראנים רבים מן השורה – לרבות מבקרי המשטר – רוחשים גאווה להישגי הגרעין כראיה למודרניות האומה.

מלחמות תקשורת ונרטיבים בינלאומיים מתחרים

המאבק סביב תוכנית הגרעין של איראן התנהל לא רק בשיחות הדיפלומטיות אלא גם במלחמת תקשורת סוערת, שבה כלי תקשורת איראניים, מערביים, ערביים וישראליים מציעים נרטיבים מנוגדים. כל מערכת מדיה ממסגרת את הסוגיה הגרעינית דרך עדשה פוליטית משלה – וכתוצאה מכך מתעוררות עלילות מתחרות שלעתים קרובות כמעט ואינן משותפות זו לזו.

בתוך איראן, מדיה הנתונה לשליטת המדינה מציגה בעקביות את התוכנית הגרעינית כשלווה, מוצדקת ואף הירואית, בעוד שהתקשורת המערבית נוטה להדגיש חשדות להטיה צבאית ואת הצורך לרסן את איראן. ניתוחים אקדמיים של הסיקור התקשורתי מאשרים דיכוטומיה זו: עיתונאים איראנים מדגישים את ההיבטים ה״חיוביים״ של התוכנית (למשל התקדמות מדעית, זכויות לאומיות), בעוד שאמצעי תקשורת מערביים מפגינים “הטיה אידאולוגית להצגתה השלילית של מדיניות הגרעין האיראנית” [6]. בפועל, ערוצי המדינה כמו IRIB ו-Press TV מתייחסים למאמצי הגרעין של איראן כאל זכות ריבונית ומתמקדים בסטנדרטים כפולים מערביים, בעוד עיתונים ורשתות מרכזיות במערב מציגים לא אחת את איראן כאיום הפצה שיש לבלום.

נרטיב המדיה האיראני, לקהלים פנימיים ובינלאומיים כאחד, מתמקד בלגיטימיות ובצביעות. כך, שירותי הזר של IRIB שידרו כתבות כגון “The Danger of Nuclear Weapons”—לא על תוכנית איראן אלא על ארסנל ארצות־הברית—בצירוף קטעים בנושא “Human Rights in the USA.” דיווחים אלה מוגשים במתכונת עובדתית אך מדגישים בחריפות את הצביעות והסטנדרטים הכפולים של ארה״ב [4]. המסגור מרמז: אם למעצמות המערב יש ארסנלים גרעיניים או שהן סובלות בעלי־ברית חמושים, מדוע יאסרו על איראן תוכנית שלום? באופן דומה, Press TV (ערוץ לווייני באנגלית שהושק ב-2007) נוצר במוצהר כדי לאתגר את “מחנק המדיה העולמי” של המערב ול-“הגן על מאמצי הגרעין של המשטר” בזירת דעת הקהל [5]. בפועל, סיקור הגרעין ב-Press TV מהדהד את הרטוריקה הרשמית: הוא מדגיש שיתוף פעולה עם ביקורות, מצביע על כוונות של שלום ומעצים קולות (לרבות מערביים ותאורטיקני קונספירציה) הטוענים שארה״ב וישראל מייצרות את “האיום” הגרעיני כתירוץ לעוינות [4]. (למשל, מדיה איראנית מצטטת תכופות את פתוות המנהיג העליון נגד נשק גרעיני כהוכחה שאיראן אינה שואפת לפצצה, ובמקביל מדגישה את שימוש ארה״ב בפצצות אטום ואת ארסנלה העמום של ישראל.) אסטרטגיה זו מבקשת להפוך את הנרטיב: איראן מוצגת כשחקן אחראי והמערב—כציני ובלתי־הוגן.

במדיה המערבית, לעומת זאת, איראן מוצגת תכופות כנבל עלילת הגרעין—משטר חשאי החותר, לכאורה, להשגת פצצות. דיווחים ופרשנויות בארה״ב ובאירופה מדגישים הפרות מגבלות, שאלות פתוחות מול IAEA והצהרות מסיתות של דמויות איראניות. אמנם מדווחים גם על טענות איראן לכוונות של שלום, אך בצמידות לספקנות או לראיות סותרות. בשיא המשבר (2002–2015) הופיעו כותרות כמו “Iran’s secret nuclear weapons program” או “countdown to an Iranian bomb”, המשקפות נרטיב נפוץ בוושינגטון ובחלק מהבירות האירופיות. לעיתים הגזימו גופי תקשורת או עיוותו עובדות בהתאם לעמדות ניציות: בסוף 2020 רמזו עיתונים אמריקניים מרכזיים כי לאיראן תוכנית נשק גרעיני פעילה, בהתבסס על תפקידו של מוחסן פחריזאדה—למרות הערכת המודיעין האמריקני שהפעילות הופסקה ב-2003. ניתוח בולט ב-New York Times חזר על טענת נתניהו, שהסתמכה על מסמכים שנתפסו, כי איראן ממשיכה במרדף חשאי אחר פצצה; האשמה זו הוצגה בלי ערעור [7]. מבקרים עצמאיים הדגישו כי אין “שום ראיה לתוכנית נשק גרעיני איראנית חשאית”, והערכות ארה״ב ממשיכות לקבוע כי “איראן אינה עוסקת כיום בפעילויות מפתח לפיתוח נשק גרעיני” [7]. נכונותם של כלי תקשורת מערביים להעצים טענות בלתי־מוכחות—כמו הצהרותיו הדרמטיות של נתניהו—הזינה את נרטיב טהראן שלפיו “העיתונות המערבית” מוטה ועוינת. (במקביל, עיתונאים מערביים אחרים נשארו ספקנים כלפי האזעקה המתמדת, והדגישו כי התקדמות הגרעין של איראן אמנם מטרידה אך רחוקה מזינוק מהיר לנשק).

התקשורת הערבית והישראלית מציעות זוויות משלהן. בעולם הערבי, הסיקור נחלק לעיתים קרובות לאורך קווים גאופוליטיים. כלי תקשורת המזוהים עם בעלי־בריתה האזוריים של איראן (כגון ערוצים פרו־אסדיים בסוריה או אל־מנאר של חזבאללה בלבנון) מהדהדים את עמדת איראן שלפיה זכויותיה הגרעיניות נשללות בשל בריונות מערבית, ואף היללו את הסכם הגרעין מ-2015 כ“ניצחון איראני מוצדק” [8]. לעומת זאת, מדיה הקשורה ליריבותיה האזוריות של איראן – ובעיקר ערב הסעודית ומדינות המפרץ האחרות – מציגה את איראן ככוח התפשטותי מסוכן המתחזק עקב יכולת גרעינית. כאשר הוכרז על הסכם המסגרת ב-2015, “גופי מדיה מובילים המזוהים עם המפרץ” קבעו כי איראן כבר “מפרה” את תנאי ההסכם ובכך הטילו ספק ביושרה של טהראן [8]. ברוב העיתונות הערבית, פרטים טכניים של העשרה או פיקוח נדחקים לשוליים לעומת החששות מפני משמעותה של איראן גרעינית (או אפילו כזו שנהנית מהקלה בסנקציות) למאזן הכוחות במזרח התיכון [8]. פרשנים ערבים מתמקדים בשאלה כיצד הסכם עשוי לעודד את “התערבותה של איראן בסכסוכים אזוריים”, והדעה הרווחת במדינות סוניות רבות חושדת עמוקות בכוונות איראן [8]. בפשטות, בעיני רבים בעולם הערבי, הנרטיב הוא כי איראן גרעינית (גם אם לכאורה לצורכי שלום) תהיה איראן תוקפנית – מממנת מיליציות ואג'נדות עדתיות כשהיא מוגנת במטרייה גרעינית. תפיסה זו מנוגדת בחדות לנרטיב האיראני, הטוען שהתוכנית נועדה אך ורק לאנרגיה ולגאווה לאומית, לא לשליטה בשכנים.

ובינתיים, התקשורת והגורמים הרשמיים בישראל היו אולי הקולניים ביותר באזהרות מפני שאיפות הגרעין של איראן. הסיקור הישראלי מדגיש תכופות הצהרות של מנהיגים איראנים בדבר אי־הלגיטימיות של ישראל ומציב אותן לצד הערכות קיצון של לוח הזמנים הגרעיני של איראן. בעשרים השנים האחרונות עיצבו גורמי ממשל ישראלים במודע את הנרטיב התקשורתי באמצעות פרסום מודיעין. דוגמה בולטת התרחשה ב-2018: סוכני המוסד הבריחו בסתר ארכיון עצום של מסמכי פרויקט הגרעין האיראני ממחסן בטהראן, וראש הממשלה נתניהו חשף אותו בשידור חי. הוא טען כי “הארכיון” מוכיח ש“טהראן ביצעה עבודה גרעינית נרחבת יותר מכפי שנודע בעבר”, בניגוד להצהרותיה [9]. חשיפה זו עשתה כותרות עולמיות וחיזקה את הנרטיב המערבי שלפיו איראן שיקרה כשקבעה שמעולם לא ביקשה נשק. התקשורת הישראלית הציגה את המבצע כפעולת מופת החושפת את כפילותה של איראן, בעוד כלי התקשורת האיראנים מיהרו להמעיט בחשיבות הממצאים. באופן דומה, כלי תקשורת ישראליים מפרסמים תכופות דיווחים על פיצוצים מסתוריים או מתקפות סייבר במתקני גרעין איראניים (שלרוב מיוחסים לישראל), ומציגים אותם כצעדים מוצדקים לעיכוב תוכנית נשק אפשרית. אירועים אלו מזינים מלחמת תקשורת של “מכה כנגד מכה”: העיתונות האיראנית מאשימה את ישראל והמערב ב“מסעות חבלה וחיסול”, ואף משדרת סרטים תיעודיים על “המלחמה החשאית” נגד מדעניה [10], בעוד דיווחים בישראל ובמערב מתארים את הפעולות הסמויות כהצלחות סיכוליות. התוצאה היא סביבה תקשורתית מקוטבת מאוד – מטהראן ועד תל אביב ועד וושינגטון – שבה כלי התקשורת אינם רק מדווחים על אירועים אלא גם מעצבים תפיסות כדי לתמוך בנרטיב האסטרטגי שלהם.

הדלפות, חשיפות וסרטים תיעודיים השפיעו השפעה בלתי־פרופורציונלית במערכה התקשורתית הזו. גילוי האתרים הגרעיניים החשאיים של איראן ב-2002 נעשה לא בידי מודיעין מערבי אלא בידי ארגון אופוזיציה איראני במסיבת עיתונאים בוושינגטון – סקופ סנסציוני שהכתיב שנים של חשדנות [11]. דוחות IAEA מאוחרים יותר שתיעדו פעולות בלתי־מוצהרות הודלפו לעיתים תכופות לעיתונות המערבית ויצרו כותרות שחיזקו את הנכונות הבינלאומית להטיל סנקציות. מנגד, איראן השתמשה במדיה כדי לחשוף (או לטעון) קנוניות נגדה: כך, הטלוויזיה הממלכתית האיראנית שידרה ב-2014 את הסרט התיעודי “The Covert War on Iran” שבו הופיעו, לכאורה, מגויסי מוסד ובכירי מודיעין איראנים כדי להוכיח שסוכנים זרים עומדים מאחורי טרור ומתקפות סייבר על תוכניתה [10]. חשיפות מתחרות אלו – האחת מצד יריביה של איראן לחשיפת סודותיה, והאחרת מצידה להבלטת חבלה עוינת – ממחישות כיצד המידע עצמו הפך לכלי נשק. סרטים תיעודיים שהופקו במערב, כגון הסרט משנת 2013 “Iranium”, ביקשו אף הם לשכנע את דעת הקהל על ידי הצגת הפרשנויות המדאיגות ביותר למטרות הגרעין האיראניות, לעיתים תוך קישורן להפרות זכויות אדם ולתמיכה בטרור מצד המשטר. בשנים האחרונות, כתבות תחקיר ודוחות מכוני מחקר (כגון המכון למדע ולביטחון בינלאומי) זוכים לכותרות כאשר הם חושפים תמונות לוויין חדשות של מתקנים איראניים או נתונים על מלאי האורניום, ובכך מניעים עוד יותר את הנרטיבים במדיה הבינלאומית.

התקשורת הערבית והישראלית מציעות זוויות משלהן. בעולם הערבי, הסיקור מתחלק לעיתים קרובות לאורך קווים גאופוליטיים. כלי תקשורת המזוהים עם בעלי־בריתה האזוריים של איראן (כגון ערוצים פרו־אסדיים בסוריה או אל־מנאר של חזבאללה בלבנון) מהדהדים את הטענה האיראנית שלפיה זכויותיה הגרעיניות נשללות בשל בריונות מערבית, ואף היללו את הסכם הגרעין מ-2015 כ“ניצחון איראני מוצדק” [8]. לעומת זאת, מדיה הקשורה ליריבותיה האזוריות של איראן – ובעיקר ערב הסעודית ומדינות המפרץ האחרות – מציגה את איראן ככוח התפשטותי מסוכן המועצם בידי יכולת גרעינית. כאשר הוכרז על הסכם המסגרת ב-2015, “גופי מדיה מובילים המזוהים עם המפרץ” טענו כי איראן כבר “מפרה” את תנאי ההסכם, ובכך הטילו ספק ביושרה של טהראן [8]. ברוב העיתונות הערבית, פרטים טכניים של העשרה או פיקוח נדחקים הצידה מול החששות מפני משמעותה של איראן בעלת יכולת גרעינית (או אפילו כזו שזוכה להקלה בסנקציות) לאיזון הכוחות במזרח התיכון [8]. פרשנים ערבים מתמקדים בשאלה כיצד הסכם עלול לעודד את “התערבותה של איראן בסכסוכים אזוריים”, והדעה הרווחת במדינות סוניות רבות נותרת חשדנית מאוד ביחס לכוונות איראן [8]. בפשטות, בעיני רבים בעולם הערבי, הנרטיב הוא כי איראן גרעינית (גם אם לכאורה לצורכי שלום) תהיה איראן תוקפנית – מממנת מיליציות ואג'נדות עדתיות כשהיא מוגנת במטרייה גרעינית. תפיסה זו מנוגדת בחדות לנרטיב האיראני, הטוען שהתוכנית מיועדת אך ורק לאנרגיה ולגאווה לאומית, ולא לשליטה בשכנים.

במקביל, התקשורת והגורמים הרשמיים בישראל היו אולי הקולניים ביותר באזהרות מפני שאיפות הגרעין של איראן. הסיקור הישראלי מדגיש תכופות הצהרות של מנהיגים איראנים בדבר אי-הלגיטימיות של ישראל, ומעמיד אותן לצד הערכות קיצון של לוח הזמנים הגרעיני של איראן. בעשרים השנים האחרונות עיצבו דמויות ממשל ישראליות במודע את הנרטיב התקשורתי באמצעות פרסום מודיעין. דוגמה בולטת התרחשה ב-2018: סוכני המוסד הבריחו בסתר ארכיון עצום של מסמכי פרויקט הגרעין האיראני ממחסן בטהראן, וראש הממשלה נתניהו חשף אותם בשידור חי. הוא טען כי “הארכיון” מוכיח ש“טהראן ביצעה עבודה גרעינית נרחבת יותר מכפי שנודע בעבר”, בניגוד להצהרותיה [9]. חשיפה זו עשתה כותרות עולמיות וחיזקה את הנרטיב המערבי שלפיו איראן שיקרה כשהצהירה שמעולם לא ביקשה נשק. התקשורת הישראלית ציירה את המבצע כמהלך מבריק החושף את כפילותה של איראן, ואילו התקשורת האיראנית הזדרזה להמעיט בחשיבות הממצאים. באותו אופן, כלי תקשורת ישראליים מדווחים תכופות ראשונים על פיצוצים מסתוריים או מתקפות סייבר במתקני גרעין איראניים (שלרוב מיוחסים לישראל), ומצדיקים אותם כמאמצים הכרחיים לעיכוב תוכנית נשק אפשרית. אירועים כאלה מניעים מלחמת תקשורת של “מכה כנגד מכה”: העיתונות האיראנית מאשימה את ישראל והמערב במסעות “חבלה וחיסול”, ואף משדרת סרטים תיעודיים על “המלחמה החשאית” נגד מדעניה [10], בעוד דיווחים ישראליים ומערביים מתארים פעולות סמויות אלו כהצלחות סיכוליות. התוצאה היא סביבה מידע מקוטבת מאוד – מטהראן ועד תל אביב ועד וושינגטון – שבה כלי התקשורת אינם מסתפקים בדיווח על אירועים, אלא מעצבים במודע את התפיסה הציבורית כדי לתמוך בנרטיב האסטרטגי שלהם.

הדלפות, חשיפות וסרטים תיעודיים השפיעו השפעה בלתי־פרופורציונלית במערכה התקשורתית הזו. גילוי האתרים הגרעיניים החשאיים של איראן ב-2002 נעשה לא בידי מודיעין מערבי, אלא בידי ארגון אופוזיציה איראני במסיבת עיתונאים בוושינגטון – סקופ סנסציוני שהכתיב שנים של חשדנות [11]. דוחות IAEA מאוחרים יותר שתיעדו פעילויות בלתי־מוצהרות הודלפו תכופות לעיתונות המערבית ויצרו כותרות שחיזקו את הנכונות הבינלאומית להטיל סנקציות. מנגד, איראן השתמשה במדיה כדי לחשוף (או לטעון) מזימות נגדה: כך, הטלוויזיה הממלכתית שידרה ב-2014 סרט תיעודי בשם “The Covert War on Iran” שבו הופיעו, לכאורה, מגויסי מוסד ובכירי מודיעין איראנים, כדי להוכיח שסוכנים זרים עומדים מאחורי טרור ומתקפות סייבר על תוכניתה [10]. חשיפות מתחרות אלו – האחת מצד יריביה של איראן לחשיפת סודותיה, והאחרת מצידה להבליט חבלה עוינת – ממחישות כיצד המידע עצמו הפך לכלי נשק. סרטים תיעודיים שהופקו במערב, כגון הסרט מ-2013 “Iranium”, ביקשו אף הם להשפיע על דעת הקהל באמצעות הצגת הפרשנויות המדאיגות ביותר למטרות הגרעין האיראניות (לעיתים תוך קישורן להפרות זכויות אדם ולתמיכה בטרור). בשנים האחרונות, כתבות תחקיר ודוחות מכוני מחקר (כגון המכון למדע ולביטחון בינלאומי) זוכים לכותרות כאשר הם חושפים תמונות לוויין חדשות של מתקנים איראניים או נתונים על מלאי האורניום, ובכך מניעים עוד יותר את הנרטיבים במדיה הבינלאומית.

לסיכום, הנרטיב סביב תוכנית הגרעין של איראן נתון במחלוקת עזה בין מערכות מדיה שונות. המדיה הממלכתית האיראנית משדרת עמידה איתנה וקורבנות – ומציגה את איראן כאומה המממשת את זכויותיה מול הצביעות – בעוד שחלק ניכר מהשיח המערבי והישראלי מתאר את איראן כמפרה מסוכנת שנענית רק ללחץ. נרטיבים בתקשורת הערבית ממקמים לרוב את הסוגיה בהקשר של מאבקי כוח אזוריים ואי-אמון עדתי. ל“מלחמת התקשורת” הזו יש השלכות ממשיות: היא מעצבת עמדות ציבוריות ושיקולים פוליטיים בכל זירה. כך, גורמים קשוחים באיראן מצביעים על תעמולה מערבית כדי לפסול מעורבות, בעוד נצים בארה״ב או בישראל מצטטים תעמולה איראנית כדי לטעון שלא ניתן לבטוח בטהראן. ככל שהסאגה הגרעינית נמשכת, סביר שכל צד ימשיך לנצל הדלפות ומסרים תקשורתיים ככלים אסטרטגיים – מה שהופך את המידע לשדה קרב מכריע לא פחות מצנטריפוגות וסנקציות.

המחיר האנושי: תוכנית הגרעין והסנקציות

שאיפות הגרעין של איראן גבו מחיר אנושי כבד מתושבי המדינה, בעיקר באמצעות הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עקב התוכנית. בעשרים השנים האחרונות, סבבים של סנקציות אמריקאיות, אירופיות ושל מועצת הביטחון – שנועדו ללחוץ על טהראן בתחום הגרעין – הכו בכלכלת איראן והקשו על חיי היומיום של 85 מיליון תושביה. צעדים אלה השפיעו על הכול – ממחיר הלחם ועד זמינות תרופות מצילות חיים. אף שהממשלה האיראנית מטילה דרך קבע ספק בהיקף הפגיעה (ומייחסת בעיות לניהול לקוי פנימי או לגורמים אחרים), עדויות נרחבות מארגוני סיוע ומהאו״ם מציירות תמונה חדה של החמרת הסבל באיראן עקב הסנקציות.

עומס כלכלי ועוני: סנקציות הממוקדות ביצוא הנפט של איראן, במגזר הבנקאות ובסחר הובילו להתכווצות חריפה של הכלכלה. איראן חוותה “עשור אבוד” של פיתוח תחת סנקציות הקשורות לגרעין. על־פי ניתוחי כלכלנים, התוצאה המצטברת הייתה צמצום התמ״ג, זינוק באינפלציה ובאבטלה והידרדרות רבים מן האיראנים לעוני [12]. מחקר אחד מציין כי חידוש סנקציות “מקסימום לחץ” האמריקאיות ב-2018 גרם לסְטַגְפְלַצְיָה חריפה – שילוב רעיל של קיפאון כלכלי ואינפלציה גבוהה – כאשר מחירי מוצרי היסוד המריאו והמטבע (ריאל) איבד חלק ניכר מערכו [12]. עד 2020, שיעור האינפלציה באיראן עלה על 40%, כרסם בשכר ובחסכונות, ואילו תעשיות חיוניות (כמו תעופה ותעשייה) נאבקו לייבא חלקי חילוף וחומרי גלם. ההשלכות החברתיות היו הרסניות. נתוני ממשלה והערכות עצמאיות מעידים כי שיעור העוני באיראן עלה משמעותית בשנות הסנקציות, כאשר הכנסות ריאליות פחתו ועלות המחיה זינקה. משפחות מהמעמד הבינוני החליקו לקשיים, וקבוצות פגיעות – כגון פועלים וקהילות כפריות – נפגעו קשות במיוחד. למעשה, אזרחים מן השורה שילמו מחיר עבור התוכנית הגרעינית בחיי היומיום: מקומות עבודה הפכו נדירים יותר, השכר קונה פחות, והסיכויים לשגשוג התעמעמו בצל הבידוד הכלכלי.

מחסור בטיפול רפואי ובתרופות: אולי ההשפעה הטראגית ביותר הורגשה במערכת הבריאות של איראן, שבה סנקציות (אף שאינן מכוונות רשמית לסחורות הומניטריות) יצרו מחסורים מסוכנים בתרופות מסוימות ובציוד רפואי. בנקים וספקים בינלאומיים, החוששים מעונשי סנקציות, לעיתים מסרבים למסחר אף כאשר הוא מאושר – תופעה שמשקיפים הומניטריים מכנים “ציות־יתר”. ארגון Human Rights Watch דיווח ב-2019 כי הסנקציות האמריקאיות “מגבילות באופן דרסטי” את יכולתה של איראן לממן יבוא הומניטרי, ובכלל זה תרופות חיוניות [24] [13]. התוצאה היא שחולים במחלות נדירות וכרוניות מתקשים להשיג תרופות מיובאות וטיפולים מתמחים. לדוגמה, בית החולים המרכזי לסרטן ילדים באיראן חסר בשנת 2019 שלוש תרופות כימותרפיה מרכזיות – פגאספרגז, מרקפטופורין וינבלאסטין – משום שלא ניתן היה לשלם לספקים זרים [13]. מאות חולים באפידרמוליזה בולוזה (EB), מחלת עור קשה, איבדו גישה לתחבושות מיוחדות לאחר שהסנקציות שיבשו שרשראות אספקה, במה שרופאים איראנים כינו משבר מסכן חיים [13]. גם כאשר תרופות פטורות טכנית מסנקציות, האמברגו הפיננסי – מגבלות על בנקים איראנים ועל עסקאות בינלאומיות – מקשה מאוד על יבואנים איראנים לרכוש תרופות בחו״ל [13]. תחקיר רויטרס ציין כי בנקים זרים, החוששים מעונשי ארה״ב, עיכבו או עצרו עסקאות גם עבור תרופות מצילות חיים לסרטן, וגרמו לעיכובים ומחסורים [13]. במקרה שזכה לפרסום נרחב, נער בן 15 החולה בהמופיליה בדזפול מת ב-2012 כאשר התרופה הקריטית לעצירת הדימום שנזקק לה הפכה לבלתי זמינה בשל שיבוש ערוצי האספקה כתוצאה מהסנקציות [14] [14]. גורמי בריאות איראנים השוו את המצב ל“מוות שקט” עבור מטופלים, וטענו כי תהיה אשר תהיה הכוונה הפוליטית של הסנקציות, המציאות היא ש“בריאותו של העם האיראני [נלקחת] כבני ערובה” [14].

המחסורים הנובעים מן הסנקציות מתרחבים מעבר לתרופות חדשניות. פריטים רפואיים יומיומיים – מהאינסולין ועד נוזלי עירוי – היו לעיתים קשים להשגה או יקרים עד מאוד. גם חברות התרופות המקומיות, המספקות את רוב התרופות באיראן, נפגעות משום שהסנקציות מקשות על יבוא חומרי גלם וציוד. מגפת COVID-19 המחישה בחדות את הפגיעוּת הזו. בשיא התפרצות איראן בשנת 2020 נאבקו בתי החולים לייבא מכשירי הנשמה, ציוד מגן וחיסונים. השליח המיוחד של האו״ם לענייני זכויות אדם באיראן, ג’אוויד רחמן, הזהיר בתחילת 2021 כי הסנקציות “עיכבו במידת מה” את תגובת איראן למגפה והצטרף לקריאות להקל על ההגבלות מטעמים הומניטריים [15]. (מנהיגות איראן עצמה ייחסה לסנקציות רבות מצרות המגפה במדינה, אך משקיפים ציינו שגם כשלי ניהול פנימיים וחוסר שקיפות – כמו הכחשת חומרת ההתפרצות בראשיתה – מילאו תפקיד.) המחיר ההומניטרי של הסנקציות הפך לנקודת גיוס עבור החברה האזרחית האיראנית ופעילי הפזורה, שהשיקו קמפיינים הקוראים לארה״ב ולאירופה להבטיח אספקת תרופות וציוד רפואי לאיראן. ב-2020, כשמקרי המוות מקורונה התרבו, אף חלק מגורמים אמריקאים ובעלות ברית אירופיות דחפו להקלה מוגבלת בסנקציות מסיבות הומניטריות טהורות.

איכות חיים ותשתיות: מעבר לבריאות, הסנקציות הקשורות למחלוקת הגרעינית פגעו באיכות חייהם של האיראנים בדרכים פחות גלויות. ניתוק המערכת הבנקאית הבינלאומית הקשה על איראנים מן השורה להשיג מוצרים צרכניים מסוימים או להשתמש בשירותים גלובליים. הטיסה האזרחית הפכה מסוכנת יותר, כאשר מטוסי הנוסעים המזדקנים של איראן, שאינם יכולים לרכוש חלפים בקלות עקב הסנקציות, סבלו מבעיות תחזוקה (גורם בכמה תאונות פנים לאורך השנים). פרויקטי תשתית מרכזיים נעצרו בשל מחסור בהשקעות זרות או ציוד. עם הזמן תרמו הסנקציות לבריחת מוחות, כאשר משכילים היגרו בחיפוש אחר יציבות והזדמנות – מגמה הפוגעת עוד בשירותים הציבוריים ובכלכלה (בריחת מוחות זו נדונה בפרק מאוחר יותר). מבחינה חברתית, תחושת המצור והייאוש הכלכלי תחת הסנקציות גבתה מחיר פסיכולוגי, במיוחד מדור הצעירים שרואה את עתידו מוגבל בידי הבידוד הבינלאומי.

חשוב לציין כי לא ניתן לייחס את כל צרותיה של איראן לסנקציות לבדן. כלכלנים ואיראנים רבים מציינים כי ניהול כושל ושחיתות שלטונית החריבו אף הם את הכלכלה – החל מניהול בנקאי לקוי ועד נפוטיזם ובזבוז משאבים עצום. (אפילו בשנות הבום הנפטי של הסכם הגרעין בעשור העשרים, כאשר הסנקציות הוסרו לזמן קצר, שיעורי האבטלה והאי־שוויון נותרו גבוהים, מה שמעיד על בעיות מבניות עמוקות יותר.) גורמים אמריקאים מדגישים תכופות נקודה זו. כפי שניסח זאת נציג מחלקת האוצר של ארה״ב, “העם האיראני סבל זמן רב מן השחיתות ומהניהול הכושל של המשטר”, וטען כי מדיניותה של טהראן – כגון הוצאה על הרפתקאות צבאיות בחו״ל – החמירה את מצוקת הציבור [13]. פעילים איראנים רבים מבקרים אף הם את ממשלתם על כך שהיא מזרימה משאבים לפיתוח הגרעין (ולפרויקטים אידאולוגיים אחרים) על חשבון רווחת האזרחים. אכן, עצם העובדה שאיראן בחרה להתמיד ביכולתה הגרעינית חרף הקהילה הבינלאומית היא שהביאה לסנקציות שפגעו באוכלוסייה.

ביטחון אנושי משני: בסופו של דבר, המרדף אחר התוכנית הגרעינית תחת הרפובליקה האסלאמית הוליד תוצאה בלתי־מכוונת של הפיכת חיי היומיום של האוכלוסייה – שעבורה אמורה הייתה התוכנית להועיל – לקשים ופגיעים יותר. אף שהתוכנית מוצגת כהישג לאומי מפואר, האיראנים מן השורה זוכים לתועלת מזערית מאנרגיה גרעינית (איראן עדיין מייבאת חלק גדול מאיזוטופי הרפואה ומדלק הכור) ובו־בזמן חווים עשור של קיפאון כלכלי ומחסורי תרופות, בחלקו בשל העימות הגרעיני. הסתירה הזו אינה נעלמה מעיני החברה האזרחית: בשנים האחרונות קיימו למשל אגודת ההמופיליה האיראנית וארגוני חולי הסרטן קמפיינים הקוראים לטהראן ולוושינגטון להעדיף חיי אדם על פני גאוות האטום. קולות אלו שואלים מדוע “הזכויות הגרעיניות” צריכות לגבור על זכותו של ילד איראני לקבל טיפול בסרטן או אספקת אינסולין. הם קוראים לשקיפות וגמישות: אם איראן מתעקשת שעבודתה הגרעינית היא למטרות שלום, עליה לשתף פעולה במלואה כדי להסיר את הסנקציות; ואם המערב אכן דואג לעם האיראני, עליו לעצב את הסנקציות כך שימזערו פגיעה הומניטרית. תחינות אלו מדגישות את ההשלכות האנושיות המוחשיות שמאחורי ההתנצחות הגאופוליטית.

לסיכום, הנזק המשני של התוכנית הגרעינית לביטחון האנושי והכלכלי באיראן היה עצום. הסנקציות הקשורות לתוכנית חנקו את הכלכלה, רוששו משפחות והעמידו חולים בסכנה – והפכו למעשה אזרחים פגיעים לבני ערובה במאבק כוח רחב יותר. מצב זה ערער בהדרגה את האמון הציבורי: איראנים רבים, גם אם הם גאים בהתקדמות המדעית, מטילים ספק גובר בשאלה האם המפעל הגרעיני היה שווה את הקורבנות הכבדים שהוטלו על החברה. כפי שנראה בחלקים הבאים, ערעור אמון זה מזין אכזבה רחבה יותר ותביעות לאחריות, כאשר אזרחים דורשים תשובות לשאלה מדוע עליהם לסבול למען צנטריפוגות ומלאי אורניום.

סכסוך סייבר, דיסאינפורמציה ושחיקת אמון הציבור

המלחמה בצל סביב תוכנית הגרעין של איראן לא הוגבלה ללחץ כלכלי ולחיסולים – היא התרחשה גם במרחב הסייבר ובעולם המידע, עם השפעות עמוקות על אמון הציבור. במרוצת השנים הייתה איראן גם קורבן וגם מבצעת של מתקפות סייבר וקמפיינים של דיסאינפורמציה הקשורים לפעילות הגרעינית שלה. עימותים חשאיים אלה חשפו פגיעוּת ביטחונית, ליבו פרנויה הדדית, ולעיתים הותירו אזרחים איראנים חסרי ודאות לגבי מה – או את מי – להאמין.

אחד המהלומות הדרמטיות ביותר התרחש ב-2010 עם גילוי תולעת המחשב המתוחכמת Stuxnet, שחדרה בשקט למערכות הבקרה במתקן העשרת האורניום בנתנז. Stuxnet – שדווח ברבים כי הייתה נשק סייבר משותף אמריקאי-ישראלי – השמידה, על פי הדיווחים, כמעט אלף צנטריפוגות ועיכבה את עבודת ההעשרה של איראן [16]. באותה עת אישרו גורמים איראנים מתקפת תוכנה זדונית אך ניסו למזער את הנזק; אף על פי כן היה האירוע מבוכה פומבית למנגנון הביטחון המתהדר של המשטר. עבור הציבור האיראני הייתה Stuxnet קריאת השכמה הממחישה כי יריבים זרים יכולים לחדור אפילו למתקני גרעין סודיים ביותר. המתקפה הבליטה מציאות הסותרת את תעמולת המדינה: איראן אינה חסינה בפני “השגת יד אויב”. בתגובה האיצה טהראן את תוכנית הסייבר שלה – הגנתית והתקפית כאחת. גנרל בחיל האוויר האמריקאי ציין כי “מצב נתנז [Stuxnet] עורר תגובה” ודחף את איראן לחזק את יכולותיה; בתוך כמה שנים הפכו יחידות הסייבר האיראניות ל“כוח שיש להתחשב בו” על פי הערכות מערביות [16]. ואמנם, עד 2012–2013 קושרו האקרים איראנים למתקפות על בנקים זרים ותשתיות כחלק מנקמה [16]. כך החל להסלים עימות סייבר של “מכה כנגד מכה” סביב הסוגיה הגרעינית.

עבור איראנים מן השורה, לעומת זאת, הביאו התכתשויות הסייבר הללו בעיקר אי-ודאות וחוסר אמון. המשטר נוטה להסתיר פרטים על תקריות כמו Stuxnet או פיצוצים מסתוריים מאוחרים יותר באתרי גרעין, דבר המעודד ספקולציות נרחבות. כאשר מתרחש אירוע חמור כגון פיצוץ במתקן אורניום או הפסקת חשמל נרחבת, מפרסמים גורמים רשמיים לעיתים קרובות הסברים עמומים או מטעים – רק כדי שתקשורת זרה או אנליסטים עצמאיים יחשפו עדויות לחבלה. לדוגמה, ביולי 2020 החריב פיצוץ מבנה בנתנז; הרשויות האיראניות כינו זאת בתחילה “תאונה” ודיכאו השערות, אך הדלפות בתקשורת רמזו שמדובר במתקפה מכוונת (שיוחסה ברובה לישראל). מקרים מסוג זה, החוזרים ונשנים, שחקו לעומק את אמון הציבור בנרטיבים הרשמים. האיראנים התרגלו להאמין כי האמת על תקריות גרעיניות תצוץ תחילה מתצלומי לוויין ברשת או מדיווחים בערוצי לוויין פרסיים גולים, ולא מממשלתם. כל הכחשה שבעקבותיה הודאה מאוחרת – בין אם על פיצוץ, פרצת סייבר או כשל ביטחוני אחר – חיזקה את התפיסה הציבורית שהשלטונות מסתירים את האמת. תבנית זו משקפת דפוס רחב יותר (שבלט כאשר הצבא האיראני שיקר על הפלת מטוס אוקראיני ב-2020 עד שנאלץ להודות): כל טיוח שנחשף מפחית את נכונות האזרחים להאמין לדבר מנהיגיהם בכל נושא, כולל התוכנית הגרעינית.

המאבק המידע אינו חד־צדדי. המשטר האיראני מקדם במכוון את הדיסאינפורמציה שלו כדי לבלבל ולשכך את הציבור. כלי התקשורת הממלכתיים מעלים תדיר תיאוריות קשר כדי להסביר כישלונות או להכפיש מבקרים. גופי תקשורת איראניים האשימו את ישראל וארצות-הברית בזיוף ראיות גרעיניות ואף בבימוי חלק מן ההתנקשויות כדי להשמיץ את איראן. Press TV וערוצי תעמולה נוספים העניקו זמן שידור נרחב לתיאוריות שוליים – למשל, בטענה שסוכנים מערביים או “ציוניים” עומדים מאחורי הכול, מפיגועי טרור ועד רעידות אדמה. (Press TV, למעשה, “שידר באופן קבוע” טענות אבסורדיות, כגון שישראל אירגנה את פיגועי 11 בספטמבר או שולטת בדאעש, בהתאם להשקפת העולם הקונספירטיבית של המשטר [5].) בזירה הפנים-איראנית, כאשר מדעני גרעין חוסלו, גורמים רשמיים טענו תחילה כי מרבית המבצעים נעצרו במהירות או שקשריהם סוכלו – נרטיבים שהופרכו בהמשך עם מתקפות חדשות ופגעו באמינות. ברשתות החברתיות הפיצו חשבונות המקושרים למדינה סיפורים כוזבים, דוגמת טענות מופרזות על פריצות דרך גרעיניות או “הדלפות” מזויפות המאשימות מתנגדים בריגול, במטרה לשפר את תדמית המשטר ולהשמיץ יריבים. מאמצי הדיסאינפורמציה הללו שקופים ברובם ומניבים תוצאה הפוכה: במקום להרגיע, הם מזינים ציניות נוספת כאשר האמת נחשפת.

במקביל, שחקנים חיצוניים עוסקים בלוחמה מידעית שמערפלת עוד יותר את האמת. סוכנויות מודיעין ישראליות ומערביות הדליפו באופן סלקטיבי מידע מסווג לתקשורת – לעיתים מדויק, לעיתים מוטה – כדי לחשוף פעילות גרעינית נסתרת של איראן ולהטות את דעת הקהל הבין־לאומית. דוגמה לכך הייתה פרסום מסמכי גרעין איראניים גנובים (שישראל השיגה) שבא לידי ביטוי בקמפיין יחסי ציבור נוצץ שהדגיש את הנקודות המפלילות ביותר. ארצות-הברית ובעלות בריתה מפרסמות גם דו”חות סבא”א על אי־ציות איראני באופנים שמעצימים את תחושת החירום. ארגוני אופוזיציה כמו NCRI ערכו מסיבות עיתונאים לחשיפת סודות גרעין איראניים (בייחוד ב-2002), אך מומחים הטילו ספק בפרטים או בתזמון וראו בכך מניעים פוליטיים. במציאות העכורה הזו, דיסאינפורמציה מתפשטת במהירות: שמועה מפוקפקת – כגון טענה שאיראן בונה מתקן פצצה סודי מתחת להר, או מנגד טענת איראן שהכור בדימונה דולף – עשויה לצבור תאוצה בטרם תופרך, ולהותיר שובל של אי-אמון.

כל אלה תרמו לאווירת סקפטיות ציבורית. בתוך איראן למד הציבור לקבל בהסתייגות הצהרות רשמיות על התוכנית הגרעינית, בחשד שהן חלקיות או תעמולתיות. חשד זה משתרע גם על טענות זרות – איראנים רבים אינם סומכים לחלוטין על הנרטיב המערבי, נוכח זיכרון טענות ה-WMD המופרזות בעיראק ומודעות לכך שאיראן ניצבת מול קהילת מודיעין עוינת. התוצאה היא ציבור לכוד בערפילי מידע: הוא יודע שמשהו אינו כשורה – שאתרי גרעין נחדרו ושהמנהיגים מסתירים אמת – אך מידע אמין נדיר.

בטווח הארוך, שחיקה זו של אמון היא הרסנית עד מאוד. התוכנית הגרעינית הייתה אמורה להיות מקור גאווה לאומית, אך הסודיות והדיסאינפורמציה המתמשכות הפכו אותה למקור אי-ודאות לאומי. כאשר הציבור אינו יכול להאמין לממשלו או לגורמים חיצוניים, משתרשים אפאתיה וציניות, במיוחד בקרב הצעירים. סקרים פנימיים ועדויות אנקדוטליות מראים שרבים כבר אינם מאמינים להבטחות הוורודות של הממשלה על הישגים גרעיניים, אך גם לא קונים אוטומטית סיפורי אימה זרים – במקום זאת הם מתנתקים, מאוכזבים מכול הצדדים. “עייפות המידע” הזו היא ניצחון מסוים לקו הנוקשה, המעדיף ציבור בלתי מעורב; אולם פירושה גם שאם תתגלע באמת משבר גרעיני, לא בטוח שהציבור האיראני יתאחד סביב הדגל כפי שהמשטר מקווה – ייתכן שיתחיל לשאול אם זו עוד עלילה שמוכרים לו.

השתקת המדע וריקון המוסדות האקדמיים

הפוליטיזציה של תוכנית הגרעין של איראן השפיעה עמוקות על הקהילה המדעית והאקדמית של המדינה, במיוחד לאחר 2010. במאמץ להבטיח התאמה אידאולוגית ולחסל מחלוקת, הרפובליקה האסלאמית דיכאה מדענים וחוקרים שאינם מיישרים קו עם הקו הרשמי, בעוד שאקלים הדיכוי והקיפאון הכלכלי הזין בריחת מוחות מאסיבית. התוצאה היא התרוקנותן של אוניברסיטאות ומכוני המחקר של איראן – שהיו בעבר מקור לגאווה לאומית – ודיכוי חירות אינטלקטואלית בתחומים הרחוקים מפיזיקה גרעינית.

בעקבות מחאות התנועה הירוקה בשנת 2009 ועליית ההגמוניה הנוקשה, טיהרה הממשלה האיראנית בגלוי את האקדמיה מקולות עצמאיים. במארס 2010 הכריז שר המדע, כַּמְראן דנשג'וּ, שכל חבר סגל שאינו “מיישר קו עם כיוון המשטר” ואינו מפגין נאמנות מלאה למנהיג העליון יפוטר [17]. בתוך שבועות נאלצו עשרות מרצים – ובהם מדענים ללא מעורבות פוליטית וחוקרים בעלי שם בין־לאומי – לפרוש מוקדם או פוטרו. הקמפיין הבין־לאומי לזכויות אדם באיראן הזהיר אז כי “טיהור מרצים המביעים דעות עצמאיות באיראן הוא מתקפה על החירות האקדמית” וכי הוא “יהפוך את אוניברסיטאות איראן לפוליטיות וירוקן אותן, אף שהיו זה מכבר מקור גאווה לאומית והערכה בקרב חוקרים בעולם” [17]. אזהרה זו התגשמה: מינויים אקדמיים החלו להישען פחות על כישורים ויותר על תעודות נאמנות אידאולוגית, ותחומים מפוליטיקה ועד הנדסה עברו התאמות בתוכניות הלימודים כדי ליישר קו עם נרטיבי הרפובליקה האסלאמית. חוקרים למדו לצנזר את עצמם בנושאים רגישים (לרבות מדיניות גרעין) או להסתכן באובדן משרתם. במקרה מייצג, שני פרופסורים בכירים להנדסה פוטרו בשנת 2010 לאחר שמחו על אלימות קשה של כוחות הביטחון נגד מפגינים סטודנטים [17]. המסר היה ברור: גם מדענים מצופים להישאר מתואמים עם האורתודוקסיה הפוליטית של המשטר.

אווירת ההפחדה הזו התפשטה גם אל קהילת המדע הגרעיני. בעת שאיראן היללה בפומבי את מדעני הגרעין כגיבורים לאומיים, מאחורי הקלעים שמרה מערכת הביטחון עליהם פיקוח הדוק. מי שקרא לשקיפות גדולה יותר או לדיפלומטיה – ואף מי שהביע דאגה לסוגיות בטיחות – הודר לשוליים. מעטים מהמומחים המתונים שתמכו בצמצום ההעשרה (למשל, להקלת הסנקציות) הוזזו בתקופת אחמדינז'אד לטובת אנשי הקו הנוקשה. מומחים טכניים שנחשדו בנאמנות בלתי־מספקת הועברו או הושתקו. ההתנקשויות בכמה מדעני גרעין בידי סוכנים זרים בין 2010 ל-2012 (ושוב ב-2020) הטילו צל מצמרר: מדענים צעירים חששו לא רק מאויבים חיצוניים אלא גם ממנגנון המודיעין שעלול לראות בכל מגע חריג בגידה. דווח כי הממשלה בחנה את תקשורת מהנדסי הגרעין והגבילה נסיעות לחו״ל של העוסקים בפרויקטים רגישים, לכאורה כדי למנוע ריגול. מכלול הלחצים הללו יצר אקלים שבו חקירה ביקורתית ודיון במוסדות המדעיים באיראן קמלו – במיוחד בכל נושא שנוגע למדיניות גרעין או לביטחון לאומי.

עם הצטמצמות ההזדמנויות והחירות האקדמית, רבים מהמוחות המבטיחים ביותר באיראן בחרו לעזוב את המדינה, ובכך תרמו לבריחת מוחות חמורה. שנים רבות מדורגת איראן בין המדינות המובילות בייצוא כישרונות. מגמה זו הואצה בשנות ה-2010 משילוב הסנקציות (שהגבילו משאבי מחקר ומשרות) והדיכוי (שהגביל את חיי הרוח). עד סוף 2024 אף גורם רשמי הודה כי “25% מחברי הסגל” היגרו בשנים האחרונות [18] – דליפה עצומה של הון אנושי. היציאה כוללת לא רק חוקרי מדעי הרוח והחברה שחוו לחץ אידאולוגי, אלא גם מדענים, מהנדסים ורופאים מתוסכלים ממימון דל ומבידוד. בוגרי הנדסת גרעין צעירים, למשל, חיפשו תארי דוקטור בחו״ל ולא שבו, נוכח סיכויים עגומים בבית. התוצאה: אוניברסיטאות איראן מאבדות סגל מנוסה וסטודנטים מצטיינים, ויכולתם למחקר ולחדשנות פוחתת. בתחומי היי־טק נשענת איראן על גרעין מצטמצם של מומחים מזדקנים, בעוד הדור הצעיר או עוזב או נותר חסר מוטיבציה בסביבה עם תמריצים מעטים למצוינות ופיקוח פוליטי הדוק.

גם כאשר מדענים איראנים נותרים בארץ, הם מתמודדים עם מכשולים מבניים שמרוקנים את איכות האקדמיה. שיתוף פעולה בין־לאומי חיוני להתקדמות מדעית, אך נפגע קשות בשנות הסנקציות: חוקרים רבים לא יכלו להשתתף בכנסים או להשיג ציוד עדכני. בין 2005 ל-2015 ירד שיעור הפרסומים המשותפים עם חוקרים זרים – תוצר הבידוד המדעי הגובר. (מגמה זו החלה להתהפך רק מעט אחרי הסכם הגרעין ב-2015, עם הקלת סנקציות ופרויקטים משותפים של מדעני הפזורה). מחקר של פרויקט Iran 2040 בסטנפורד מצא שאמנם תפוקת הפרסומים עלתה מאוד בכמות, אך חלק גדול פורסם בכתבי עת בעלי השפעה נמוכה והונע בידי תרבות “פרסם או היעלם” [19] [19]. חלק ניכר מן המאמרים המצוטטים ביותר עם מחברים איראנים נכתב כשהם מבוססים בחו״ל – עדות לכך שרבים מהמוחות המשפיעים כבר אינם פועלים באיראן [19]. במקביל עלו מקרי פלגיאט והונאה אקדמית בכתבי עת איראנים, תופעה שמקשרים לשחיקת תקנים אקדמיים תחת ניהול פוליטי. במילים אחרות, מערכת ההשכלה הגבוהה באיראן מייצרת יותר מאמרים אך פחות חדשנות אותנטית, שכן חיות אקדמית אמיתית אינה יכולה לשגשג תחת פיקוח אידאולוגי ובידוד בין־לאומי.

הריקון איננו רק כמותי אלא גם איכותי. מחלקות אוניברסיטה שהובילו בעבר באזור איבדו את זוהרן. כך, למשל, אוניברסיטת שריף לטכנולוגיה בטהראן עדיין מייצרת כישרונות הנדסיים מובחרים, אך רבים מחברי הסגל והבוגרים המצטיינים שלה עובדים כיום בעמק הסיליקון או במעבדות אירופיות במקום לתרום לכלכלה או לבסיס המדעי של איראן. אובדן כה גדול של אנשי מקצוע משכילים יוצר השלכות ארוכות־טווח: איראן ניצבת בפני מחסור במומחים (למשל בתחומי רפואה מתקדמת) ובמאגר מצטמצם של בעלי מומחיות לפרויקטים לאומיים מורכבים. באירוניה, אף התוכנית הגרעינית עצמה כנראה נפגעה מבריחת מוחות זו; אם וכאשר תזדקק איראן למומחים מתמחים במיוחד (נניח, מהנדסי בטיחות גרעינית או מתכנני כורים), ייתכן שתתקשה למצוא אותם בגבולותיה, משום ששנות סנקציות ובידוד הבריחו אנשים כאלה או דיכאו את התפתחותם.

בסופו של דבר, השליטה הכוחנית של המשטר על האקדמיה – שנולדה מרצון להגן על התוכנית הגרעינית ועל עמודי־תווך אחרים של המהפכה מפני אתגר אינטלקטואלי – ערערה את הביטחון המדעי של איראן. עשייה מדעית תוססת נשענת על חילופין פתוחים, חשיבה ביקורתית וזרימה חופשית של רעיונות. בדיכוי מרכיבים אלו בשם נאמנות פוליטית החלישה איראן את המוסדות המכשירים את מדעניה לעתיד. התוכנית הגרעינית הפכה למעין מבחן־לקמוס לנאמנות אקדמית; מי שלא היה מוכן להצהיר על תמיכה בלתי־מתפשרת נאלץ לשתוק או לעזוב את המדינה. בטווח הקצר, הדבר סילק קולות מתנגדים שעשויים היו להטיל ספק בעלויות ההתבצרות הגרעינית; בטווח הארוך, הוא גזל מאיראן דור של מנהיגים מדעיים, והותיר אוניברסיטאות ומעבדות ריקות במידה שתדרוש עשרות שנים לבנות מחדש. כפי שהגדיר זאת אקדמאי איראני בגלות, “Iran is losing its brains – the very people who could help solve our problems.” מלוא השלכותיה של יציאת המדע והשקטתו עוד יתבטאו שנים רבות, קורבן סמוי של העימות הגרעיני שאינו נראה מיד כמו צנטריפוגות או סנקציות, אך קריטי לא פחות לעתיד איראן.

סמליות, שהידות ותעמולת ההתנקשויות

המשטר האיראני עסק במיתולוגיזציה מכוונת של מדעני הגרעין שחוסלו, והפך אותם מקורבנות גרידא לסמלי שהידות והתנגדות רבי־עוצמה. בקידוש מותם מבקשת הממשלה לחזק את התמיכה הציבורית בתוכנית הגרעין ולהציג את איראן כאומה צודקת הנתונה למתקפות אויבים מרושעים. אסטרטגיית תעמולה זו נשענת על “תרבות השהיד” הרחבה של הרפובליקה האסלאמית – יראת כבוד כלפי מי שמתים בהגנת האומה או האמונה – ומיישמת אותה במרחב הגרעיני.

כאשר מדען גרעין נהרג – אם היו אלה מג'יד שהריארי ומסעוד עלימוחמדי ב-2010, מוסטפא אחמדי רושן ב-2012, או מוחסן פח’ריזאדה ב-2020 – ממנים גורמים איראנים אותם מיד כ“שהידים” של המהפכה האסלאמית. האייתאללה ח'אמנאי, בכל מקרה, מפרסם דברי תנחומים הממסגרים את המוות במונחים דתיים ולאומיים. לאחר ההתנקשות בפח’ריזאדה, שיבח ח'אמנאי את “מאמציו המדעיים הגדולים והמתמשכים” של המדען הנופל והצהיר כי פח’ריזאדה “הקריב את חייו בדרכו של אללה”, וזכה ל“מעלת השהידות הרמה” כ“שכר אלוהי” [20]. הוא אף “בירך” את משפחתו ועמיתיו של פח’ריזאדה על שהידותו [20] – נוסח המשמש מסורתית למי שנופלים בג'יהאד. המנהיג העליון ניצל רגעים אלו גם לחיזוק מדיניות, בהורותו כי יש “להכפיל את מאמציו המדעיים והטכנולוגיים של השהיד” וכי על הרשויות “למצות את הדין” עם המבצעים [20]. כך הופך הנרטיב הרשמי טרגדיה אישית לקריאה לאומית לפעולה: אנשים אלה מתו למען הגרעין, ועל האומה לכבדם בהמשך העבודה ובהנקמת דמם.

התקשורת הממלכתית מעצימה מסר זה באמצעות סיקור נרחב של הלוויות וטקסי זיכרון. הלוויותיהם של מדעני הגרעין שנרצחו משודרות בשידור חי ב-IRIB, כאשר ארונות מכוסים בדגל, משמרי כבוד מובחרים ובני משפחה בוכים נראים לציבור. בכירים מגיעים ומשמיעים הספדים המשווים את המדענים לשהידים של מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים. החזות מתוכננת בקפידה: דיוקנאות גדולים של הנפטר בצד סמלי הישג גרעיני (אטומים, כורים) וסמלים דתיים, כדי להדגיש שהיו גם מדענים וגם חיילי אללה. רחובות, בתי ספר ומכוני מחקר נקראים מייד על שם “שהידי הגרעין”. מדי שנה, ביום הטכנולוגיה הגרעינית הלאומי, מוקדשות תשורות לזכר הקרבתם כמרכזית להתקדמות הגרעין של איראן.

חברי משפחות המדענים שהועלו לדרגת שהידים זוכים לבמה בולטת במאמצי התעמולה. אלמנות, הורים וילדים מוזמנים לראיונות ולטקסים, ובהם דבריהם נדמים לעיתים כמשקפים את הקו הרשמי. בחלק מהמקרים אימצו המשפחות את האידאולוגיה בכנות; באחרים עולה חשד להכוונה הדוקה. אלמנתו של מוחסן פח’ריזאדה, שהופיעה בטלוויזיה הממלכתית בצ’אדור שחור מלא, הצהירה כי “משאלתו” של בעלה הייתה למות כשהיד וכי “משאלתו התגשמה” [21]. באיפוק סיפרה למנחמים כי ההתנקשות בו “תגרום לאלף אחרים להמשיך את עבודתו” בהגנת איראן [21]. באופן דומה, אשתו של מוסטפא אחמדי רושן (כימאי גרעין צעיר שנהרג בפיגוע מכונית תופת ב-2012) צוטטה בסוכנות הידיעות פארס באומרה כי יעדו ה“סופי” של בעלה היה “השמדת ישראל” [22] – אמירה בולטת המשתלבת ברטוריקה הקשוחה. עדויות המשפחות, בין אם כנות ובין אם מבוימות, משמשות להאנשת השהידים ולהדגשת מסירותם למטרת הרפובליקה האסלאמית. הן משדרות שלדעתם המדענים הקריבו את חייהם מרצון ואהוביהם גאים בקורבנם. נרטיב זה מבקש לנטוע בציבור האיראני הן גאווה הן זעם צודק.

לאיקונוגרפיה חזותית תפקיד מרכזי בקיבוע אגדת שהידי הגרעין. ברחבי ערי איראן ניצבים שלטי חוצות ענק המציגים את פני המדענים שנרצחו לצד סיסמאות מעוררות השראה. בתמונות הללו נראים השהידים לעיתים כשהם מוארים באור המזכיר הילה, או משולבים במונטאז’ים עם דגל איראן, סמלים גרעיניים ומוטיבים דתיים. בשלט נפוץ אחד מוצגים שלושת המדענים שחוסלו עד 2012, מחייכים בחלוקי מעבדה תחת הכיתוב “שהידי הגרעין – גיבורים לאומיים”, וכך מקשרים במשתמע את זכרם לכבוד הלאומי. הטלוויזיה הממלכתית משדרת תכופות סרטים תיעודיים הסוקרים את חייהם – מדגישים יראת־שמים, פטריוטיות וגאונות – וממחישה את רגעי ההתנקשות במוזיקה מצמררת. ספרי לימוד אף הוסיפו פרקים על שהידי הגרעין, המשבחים את תרומתם למדע ואת אומץ לבם נוכח “טרור מערבי-ציוני”. המסר לדור הצעיר ברור: אלה היו מודלים לחיקוי ששילבו ידע מדעי עם אמונה ואהבת מולדת, ושילמו את המחיר העליון בידי אויב פחדן.

בהישענות על מקרי מוות אלה מבקש המשטר לעורר תמיכה ציבורית מול לחץ זר. כל חיסול מוצג כהוכחה לרשעות האויב ולצדקת מטרתה של איראן. גורמים רשמיים מזכירים ללא הרף כי המדענים הללו היו אזרחים בלתי חמושים שעבדו על טכנולוגיה שלוםונית ונרצחו בדם קר – וכך מציגים את ישראל, ארצות-הברית או אחרים שלכאורה עומדים מאחורי החיסולים כטרוריסטים אמיתיים. נרטיב זה מטפח תחושת מצור המצדיקה את המשך התוכנית הגרעינית: “אנו מותקפים משום שאנו תובעים את זכויותינו; לפיכך אסור לנו להיכנע.” לאחר חיסול פח’ריזאדה ב-2020 ניצלו אנשי הקו הנוקשה את הזעם הציבורי כדי לדחוף להעשָרת אורניום ברמות גבוהות, ובכך טרפדו תקוות לחידוש מהיר של הסכם JCPOA – בטענה שפשרה תהווה בגידה בשהידים. שלטי חוצות ציטטו את דבריו של פח’ריזאדה בדבר עצמאות מדעית וקראו לצעירי איראן ללכת בדרכו.

כמובן שקיים חישוב ציני בתעמולת השהידות. אותו משטר המהלל את המדענים כגיבורים נכשל גם בהגנתם מפני חיסול – נקודה שאינה נסתרת מעיני מבקרים. יש אנליסטים ובני משפחה (בחשאי) שתוהים אם הממשלה משיגה תועלת רבה יותר משהידים במותם מאשר העריכה אותם בחייהם. בפומבי, ביקורת כזו מושתקת. נרטיב השהידות אינו מתיר לשאול על כשלים ביטחוניים או על חכמת חשיפת המדענים לסכנה; תחת זאת מוקדש כל הדיון לחגיגת קורבנם והאשמת אויבים חיצוניים. עבור איראנים יראי שמים או בעלי תודעה לאומית, תעמולה זו מהדהדת: דמותו של מדען שהיד משלבת שני ארכיטיפים נערצים – שהיד המלחמה וחלוץ המדע – ומסוגלת לעורר תגובה רגשית כנה ואף נכונות לשאת קשיים (כגון סנקציות) בשמו.

בני משפחותיהם של המדענים שהועלו לדרגת שהידים זוכים למעמד בולט במאמצי התעמולה. אלמנות, הורים וילדים מוזמנים לראיונות ולטקסים, ובהם דבריהם משתלבים לא-פעם בנרטיב הרשמי. במקרים מסוימים מאמצות המשפחות באמת את האידאולוגיה; באחרים נדמה כי עברו הכוונה הדוקה. אלמנתו של מוחסן פח'ריזאדה, שהופיעה בטלוויזיה הממלכתית כשהיא עטויה צ'אדור שחור, הצהירה כי “משאלתו” של בעלה הייתה למות כשהיד וכי “משאלתו התממשה” [21]. בשלווה סיפרה למנחמים כי חיסולו “יעודד אלף אחרים להמשיך את עבודתו” בהגנת איראן [21]. באופן דומה ציטטה סוכנות הידיעות פארס את אשתו של מוסטפא אחמדי רושן (כימאי גרעין צעיר שנהרג במכונית תופת בשנת 2012) באומרה כי “היעד הסופי של בעלה היה השמדת ישראל” [22] – אמירה בולטת המשתלבת בדיוק ברטוריקה הנוקשה. עדויות משפחתיות אלו, בין אם מתוך כנות ובין אם בביצוע מבוים, משמשות להאנשת השהידים ולהדגשת מסירותם למטרת הרפובליקה האסלאמית. הן משדרות שלא זו בלבד שהמדענים העניקו מרצון את חייהם, אלא שגם יקיריהם גאים בהקרבתם. נרטיב זה מבקש להחדיר בציבור האיראני הן גאווה הן כעס צודק.

האיקונוגרפיה החזותית ממלאת תפקיד מפתח בקיבוע אגדת שהידי הגרעין. בערי איראן מתנוססים שלטי חוצות ענק שבהם מופיעים פני המדענים שנרצחו לצד סיסמאות מעוררות השראה. בתמונות הללו מוצגים השהידים לעיתים כשהם מוארים באור המזכיר הילה, או משולבים במונטאז'ים עם דגל איראן, סמלים גרעיניים ומוטיבים דתיים. פוסטר שכיח מציג את שלושת המדענים שנהרגו עד 2012, מחייכים בחלוקי מעבדה מתחת לכיתוב “שהידי הגרעין – גיבורים לאומיים”, וכך קושר במרומז את זכרם לכבוד הלאומי של איראן. הטלוויזיה הממלכתית משדרת בקביעות סרטים תיעודיים הסוקרים את קורות חייהם – תוך הדגשת יראת-שמים, פטריוטיות וגאונות – וממחיזה את רגעי ההתנקשות במוזיקה מצמררת. אפילו ספרי הלימוד הוסיפו פרקים על שהידי הגרעין, המשבחים את תרומתם למדע ואת אומץ לבם נוכח “טרור מערבי-ציוני”. המסר לדור הבא ברור: אלה דמויות מופת שחיברו ידע מדעי עם אמונה ואהבת מולדת ושילמו את המחיר העליון בידי אויב פחדן.

במינוף מקרי מוות אלה מבקש המשטר גם לגייס תמיכה ציבורית מול לחץ חיצוני. כל התנקשות מוצגת כהוכחה לרשעות האויב ולצדקת מטרתה של איראן. גורמים רשמיים מזכירים שוב ושוב כי המדענים היו אזרחים בלתי-חמושים שעבדו על טכנולוגיה שלוםונית ונרצחו בדם קר – ובכך מציירים את ישראל, ארצות-הברית או אחרים שלכאורה עומדים מאחורי החיסולים כטרוריסטים האמיתיים. נרטיב זה מטפח תחושת מצור המצדיקה את המשך התוכנית הגרעינית: “אנו מותקפים משום שאנו תובעים את זכויותינו; לפיכך אסור לנו להיכנע.” לאחר חיסול פח'ריזאדה בשנת 2020 ניצלו אנשי הקו הנוקשה את הזעם הציבורי כדי לקדם העשרת אורניום ברמות גבוהות יותר, ובכך סיכלו למעשה תקוות לחידוש מהיר של הסכם JCPOA – בטענה כי פשרה תהווה בגידה בשהידים. שלטי חוצות הופיעו כשהם מצטטים את דבריו של פח'ריזאדה על עצמאות מדעית וקוראים לצעירי איראן ללכת בדרכו.

קיים, כמובן, חישוב ציני בתעמולת השהידות הזו. אותו משטר המהלל את המדענים כגיבורים נכשל גם בהגנתם מפני חיסול – נקודה שאינה נעלמת מעיני מבקרים. אנליסטים אחדים ובני משפחה (בחשאי) תהו אם הממשלה עושה רווח רב יותר מהשהידים במותם משהעריכה אותם בחייהם. ואולם, בפומבי מושתקת כל ביקורת כזו. נרטיב השהידות אינו מותיר מקום לשאלות על כשלים ביטחוניים של המדינה או על חוכמת חשיפת המדענים לסכנה; תחת זאת מוטל הדגש על חגיגת קורבנם והאשמת אויבים חיצוניים. עבור איראנים רבים יראי-שמים או לאומנים, תעמולה זו מהדהדת: דמותו של מדען שהיד משלבת שני ארכיטיפים נערצים – שהיד המלחמה וחלוץ המדע – ומסוגלת לעורר תגובה רגשית כנה ואף נכונות לשאת קשיים (כדוגמת סנקציות) בשמם.

לסיכום, הרפובליקה האסלאמית הפכה את חיסולי מדעני הגרעין שלה לכלי תעמולה רב-עוצמה. באמצעות אבל מתוזמר ויצירת מיתוסים בנתה המדינה נרטיב שלפיו האנשים הללו לא מתו לשווא אלא זכו לתהילה נצחית. דמם, כך נאמר לאיראנים, משקה את עץ התקדמות הגרעין של איראן. בחייהם היו המדענים אנונימיים ברובם; במותם הועלו לדרגת אייקון – קורותיהם נכתבו מחדש כדי לשרת את מסר המדינה. ניצול שהידות זה לא רק מחזק את המורל הפנימי ומצדיק את המשך התוכנית הגרעינית בכל מחיר, אלא משתלב גם באסטרטגיה רבת-השנים של המשטר להשתמש בסמליות וזיכרון קולקטיבי כעמודי תווך של לגיטימיותו. בקצרה, שהידי הגרעין הפכו לנשמות הקודש של המאמץ האטומי האיראני, כשהם מונצחים בתודעת האומה כדוגמא למחיר העליון ששולם עבור ריבונות טכנולוגית.

התנגדות וחברה אזרחית: קולות נגד הסודיות

על אף האחיזה ההדוקה של המשטר בשיח הגרעיני, פעלו במשך השנים מגוון שחקני חברה אזרחית – ממומחי פזורה ומדענים מתנגדים ועד פעילי זכויות אדם ועיתונאים עצמאיים – כנגד הסודיות והתעמולה האופפות את תוכנית הגרעין של איראן. מאמציהם, אף שלעתים קרובות דוכאו, מייצגים נרטיב חלופי: כזה שמעדיף שקיפות, אחריות ורווחת האזרחים האיראנים על פני בניית מיתוסים לאומניים או פוזות גאו־פוליטיות.

בתוך איראן, ביקורת גלויה על התוכנית הגרעינית כמעט אסורה – סיקור עצמאי של הנושא מצונזר בכבדות ועיתונאים מסתכנים בעונש אם יפקפקו במדיניות הרשמית (ארגון עיתונאים ללא גבולות ציין כי הרשויות האיראניות דיכאו דיווחים עצמאיים על הסוגיה הגרעינית) [25] [25]. אף על פי כן ניסו כמה קולות אמיצים להעלות חששות. לעיתים רחוקות קראו פוליטיקאים ואינטלקטואלים רפורמיסטים לממשלה לשקול את העלות העימות הגרעיני. כך, למשל, במהלך תנועת המחאה הירוקה ב-2009 רמזו מנהיגי אופוזיציה כמיר חוסיין מוסאווי כי עמדת הגרעין המבודדת של המשטר פוגעת באומה, גם אם עטפו ביקורת זו בלשון זהירה. במג'לס, קומץ מחוקקים פרגמטיים דגל בשקט בשיתוף פעולה נרחב יותר עם הסבא"א כדי להימנע מסנקציות נוספות. בדרך כלל הושתקו קולות פנימיים אלה בידי נוקשים שהאשימו אותם בעמידה לצד האויב. על-פי-רוב דוכא בתוך איראן דיון ציבורי אמיתי על התוכנית. הרשויות כלאו עיתונאים ואנליסטים שחקרו לעומק – פנייה אחת של שירין עבדי לדיאלוג לאומי בסוגיה נתמכה על-ידי ארגוני חופש העיתונות, אך לא נענתה, בעוד המדיה הממלכתית דבקה בקו הרשמי. גם פעילי סביבה נקלעו לעימות עם מדינת הביטחון: ב-2018 נאסרו כמה חוקרי חיות-בר באשמת ריגול פשוט מפני שמצלמות השדה שלהם סמוך לאתרים רגישים עוררו פרנויה משטרית לגבי ריגול גרעיני. המסר לחברה האזרחית האיראנית היה חד-משמעי: התוכנית הגרעינית אינה נתונה לביקורת.

משפחותיהם של המדענים שהועלו לדרגת שהידים זוכות לבמה בולטת במאמצי התעמולה. אלמנות, הורים וילדים מוזמנים לראיונות ולטקסים, ובהם דבריהם משתלבים לא-פעם בנרטיב הרשמי. בחלק מן המקרים מאמצות משפחות אלו באמת את האידאולוגיה; באחרים נדמה כי יש הכוונה הדוקה. אלמנתו של מוחסן פח׳ריזאדה, שהופיעה בטלוויזיה הממלכתית בצ’אדור שחור מלא, אמרה כי “משאלתו” של בעלה הייתה למות כשהיד וכי “משאלתו הגשימה עצמה” [21]. בשלווה סיפרה למנחמים שחיסולו “יעודד אלף אחרים להמשיך את עבודתו” להגנת איראן [21]. באותו אופן צוטטה אשתו של מוסטפא אחמדי רושן (כימאי גרעין צעיר שנהרג בפיצוץ מכונית תופת ב-2012) בסוכנות פארס באומרה כי “יעדו הסופי של בעלי היה השמדת ישראל” [22] – הצהרה בולטת המתיישבת היטב עם הרטוריקה הנוקשה. עדויות המשפחות, בין אם כנות ובין אם מבוימות, מאנישות את השהידים ומדגישות את מסירותם למטרת הרפובליקה האסלאמית. הן משדרות שלא זו בלבד שהמדענים העניקו מרצונם את חייהם, אלא שגם יקיריהם גאים בקורבנם. נרטיב זה מבקש לעורר גאווה וזעם צודק בקרב הציבור האיראני.

לאיקונוגרפיה החזותית יש תפקיד מרכזי בקיבוע האגדה של שהידי הגרעין. ברחבי ערי איראן מתנוססים שלטי חוצות ענק המציגים את פני המדענים שנרצחו לצד סיסמאות מעוררות השראה. על כרזות אלו נראים השהידים לעיתים כשהם מוארים באור המזכיר הילה, או משולבים במונטאז׳ים עם דגל איראן, סמלים גרעיניים ומוטיבים דתיים. כרזה נפוצה מציגה את שלושת המדענים שחוסלו עד 2012, מחייכים בחלוקי מעבדה מתחת למילים “שהידי גרעין – גיבורים לאומיים”, ובכך קושרת את זכרם לכבוד הלאומי. הטלוויזיה הממלכתית משדרת תדיר סרטים תיעודיים המספרים את סיפור חייהם – מדגישים יראת־שמים, פטריוטיות וגאונות – וממחיזים את רגע ההתנקשות בליווי מוזיקה מצמררת. אפילו ספרי לימוד כוללים כעת פרקים על שהידי הגרעין, המשבחים את תרומתם למדע ואת אומץ לבם לנוכח “טרור מערבי-ציוני”. המסר לדור הצעיר ברור: אלו דמויות מופת ששילבו ידע מדעי עם אמונה ואהבת מולדת, ושילמו את המחיר העליון בידי אויב פחדן.

בהישענות על מקרי מוות אלו מבקש המשטר לגייס תמיכה ציבורית כנגד לחץ חיצוני. כל התנקשות מוצגת כהוכחת רשעותו של האויב וכצדקת המטרה האיראנית. גורמים רשמיים מדגישים כי המדענים היו אזרחים בלתי חמושים שעבדו על טכנולוגיה שלוםונית ונרצחו בדם קר – ובכך מציגים את ישראל, ארצות-הברית או אחרים החשודים במעורבות כחורשי טרור אמיתיים. נרטיב זה מטפח תחושת מצור המצדיקה את המשך התוכנית הגרעינית: “אנו מותקפים משום שאנו דורשים את זכויותינו; לכן לעולם לא ניכנע.” לאחר חיסול פח׳ריזאדה ב-2020 ניצלו אנשי הקו הנוקשה את הזעם הציבורי כדי לדחוף להעשרת אורניום ברמות גבוהות יותר, ובכך סיכלו תקוות לחידוש מהיר של הסכם JCPOA – בטענה שפשרה תבגוד בשהידים. שלטי חוצות ציטטו את דבריו של פח׳ריזאדה על עצמאות מדעית וקראו לצעירי איראן ללכת בדרכו.

קיים, כמובן, שיקול ציני בתעמולת שהידות זו. אותו משטר המהלל את המדענים כגיבורים נכשל גם בהגנתם מפני החיסול – נקודה שאינה נסתרת מעיני מבקרים. אנליסטים ובני משפחה (בשיח פרטי) תהו אם הממשלה מרוויחה יותר מהשהידים במותם משהעריכה אותם בחייהם. ואולם בפומבי מושתקת כל ביקורת שכזו. נרטיב השהידות אינו מותיר מקום לשאלות על כשלים ביטחוניים או על חוכמת חשיפת המדענים לסכנה; תחת זאת מושם הדגש על חגיגת קורבנם והאשמת אויבים חיצוניים. עבור רבים באיראן, במיוחד שומרי מצוות ובעלי תודעה לאומית, תעמולה זו מהדהדת: דמותו של מדען-שהיד משלבת שני ארכיטיפים נערצים ומסוגלת לעורר נכונות לשאת קשיים (כגון סנקציות) בשמם.

לסיכום, הרפובליקה האסלאמית הפכה את חיסולי מדעני הגרעין לכלי תעמולה רב-עוצמה. באמצעות אבל מתוזמר ויצירת מיתוסים, בנתה המדינה נרטיב שלפיו האנשים הללו לא מתו לשווא אלא השיגו תהילה נצחית. דמם, נאמר לאיראנים, משקה את עץ התקדמות הגרעין. בחייהם היו רובם אנונימיים; במותם הפכו לאיקונים – ביוגרפיותיהם נכתבו מחדש כדי לשרת את מסר המדינה. שימוש זה בשהידות לא רק מחזק את המורל הפנימי ומצדיק את המשך התוכנית בכל מחיר, אלא גם משתלב באסטרטגיית המשטר להשתמש בסמליות וזיכרון קולקטיבי כעמודי תווך ללגיטימיותו. שהידי הגרעין הפכו אפוא לנשמות הקדושות של המאמץ האטומי האיראני, המונצחות בתודעת האומה כדוגמה למחיר העליון שנדרש למען ריבונות טכנולוגית.

התנגדות וחברה אזרחית: קולות נגד הסודיות

על אף אחיזת הברזל של המשטר בשיח הגרעיני, פעלו עם השנים מגוון שחקני חברה אזרחית – ממומחי פזורה ומדענים מתנגדים ועד פעילי זכויות אדם ועיתונאים עצמאיים – כנגד הסודיות והתעמולה האופפות את תוכנית הגרעין של איראן. מאמציהם, אף כי לעיתים קרובות דוכאו, מייצגים נרטיב חלופי המבכר שקיפות, אחריות ורווחת האזרחים האיראנים על פני מיתוסים לאומניים או פוזות גאו-פוליטיות.

בתוך איראן, ביקורת גלויה על התוכנית כמעט טאבו – סיקור עצמאי מצונזר קשות, ועיתונאים מסתכנים בעונש על ערעור הקו הרשמי (ארגון “עיתונאים ללא גבולות” ציין כי הרשויות דיכאו דיווחים עצמאיים בנושא) [25] [25]. ובכל זאת, כמה קולות אמיצים ניסו להעלות חששות. לעיתים נדירות קראו פוליטיקאים ואינטלקטואלים רפורמיסטים לשקול את העלויות של העימות. במהלך מחאת “הגל הירוק” ב-2009, למשל, רמזו מנהיגי אופוזיציה כמיר-חוסיין מוסאווי כי ההתבצרות הגרעינית פוגעת באומה, גם אם ניסחו זאת בזהירות. במג׳לס דגל קומץ מחוקקים פרגמטיים בשיתוף-פעולה רחב יותר עם הסבא״א כדי למנוע סנקציות נוספות. לרוב הושתקו קולות אלה על-ידי נוקשים שהאשימו אותם בשרות לאויב. דיון ציבורי אמיתי על התוכנית דוכא אפוא; עיתונאים וניתחים שנכנסו עמוק מדי נכלאו, וקריאה של שירין עבאדי לדיאלוג לאומי נזנחה. אפילו פעילי סביבה נפגעו: ב-2018 נאסרו חוקרי טבע באשמת ריגול כי מצלמותיהם בקרבת אתרים רגישים עוררו חשדות לריגול גרעיני. המסר היה ברור: תוכנית הגרעין מחוץ לתחום הביקורת.

לכן עבר מוקד ההתנגדות לפזורה האיראנית ולחברה האזרחית הבין-לאומית. איראנים גולים בולטים, חופשיים מדיכוי טהראן, דיברו בגלוי על השלכות התוכנית על זכויות אדם וחיי היום-יום. כלת פרס נובל לשלום שירין עבאדי, למשל, הזהירה כי התמקדות העולם בגרעין באה על חשבון זכויות העם: “הקהילה הבין-לאומית הפנתה את גבה לבעיית זכויות האדם באיראן כדי להתמקד בתוכנית הגרעין… אין סיבה שהאיראנים ישלמו את המחיר.” [25] [25]. עבאדי ואחרים קראו לשקיפות רבה יותר, ואף הציעו משאל עם לאומי על המשך התוכנית. ארגוני זכויות אדם הדגישו כי בעוד הממשלה מנופפת ב“ריבונות לאומית” להצדקת הסודיות, אלו האזרחים הרגילים שסובלים מסנקציות ודיכוי. ב-2014 פנתה קואליציית ארגוני חברה אזרחית לאו״ם בבקשה ללחוץ על איראן לשקיפות, וקישרה את היעדרה לדיכוי חירויות אזרחיות. טענתם הייתה פשוטה: גורל התוכנית אינו צריך להיקבע מאחורי דלתיים סגורות אלא בהשתתפות העם.

עיתונאים עצמאיים ובגלות מילאו תפקיד חיוני בעקיפת האפלה המידעית. כלי תקשורת פרסיים בחו״ל – כ-BBC Persian, רדיו פרדה ואיראן אינטרנשיונל – מפרסמים בקביעות מה שהמדיה האיראנית אינה תפרסם: פרטים סמויים על תאונות, מסמכים מודלפים ועדויות מומחים סותרים. כאשר ארע פיצוץ מסתורי בפרצ׳ין ב-2014, למשל, שתקו הרשויות; מדיה גולה פרסמה צילומי לוויין וניתוחים שהעידו על תאונה או תקיפה, ואילצה את המשטר להודות באירוע. ערוצים אלו נותנים במה גם לבכירים לשעבר ולמדענים התומכים בגישה מתונה יותר. גילוי מסגרות הסוד על ידי מועצת ההתנגדות הלאומית של איראן (NCRI) ב-2002, שחשף את אתרי נתנז ואראק [11], היה זרז לביקורות והוכיח שהמשטר אינו שקוף. במילים אחרות, מתנגדי המשטר אימצו אקטיביזם מידע לחשיפת מה שהשלטון מסתיר.

החברה האזרחית התגייסה גם סביב נושאים הומניטריים הכרוכים בעימות. כשסנקציות העמיקו, ניסו עמותות מקומיות להקל על הסבל ולהתריע עליו. ארגונים כאגודת ההמופיליה והקרן לחולים מיוחדים פנו בפומבי להחרגות תרופות והתריעו על מחסורים [14] [14]. מאמציהם, בתמיכת פזורה במערב, סייעו ללחוץ על ארה״ב להקים אפיק הומניטרי לסחר תרופות. אנשי מקצוע איראניים-אמריקאים ואיראניים-אירופים פעלו בשקט למען דיפלומטיה שתפתור את המשבר – לא מאהבת המשטר אלא מדאגה לעם הלכוד. ב-2013 חתמו מעל מאה אקדמאים איראנים מכתב תמיכה בהסכם הביניים (JCPOA) וקראו לו “צעד ראשון המונע מלחמה ופותח מרחב להתקדמות.” לעומת זאת, כשקרס ההסכם ב-2018, הזהירו קולות חברה אזרחית – בהם אמהות אסירים פוליטיים ואיגודי סטודנטים – כי חזרת המתיחות תעצים את הנוקשים ותפגע באזרחים. נקודות מבט אלה אמנם מתעמעמות בשיח הגאו-פוליטי, אך הן מבליטות אמת בסיסית: חלק נכבד מן החברה האיראנית אינו רואה בתוכנית הגרעין פרה קדושה, אלא מדיניות שניתן וצריך לדון בה ואף לשנותה לטובת הציבור.

מיזוג – עוצמה רכה, השלכות קשות

בפרק הזמן שבין 1979 ל־2025 – כאשר הנשיא איברהים ראיסי (שכיהן עד יוני 2025) העביר את השלטון לממשלת מעבר בראשות מוחמד עלי פזֶשְכּיאן – מסלול תוכנית הגרעין של איראן חושף פרדוקס בולט. המשטר בנה בקפידה מיתוס לאומי סביב התוכנית כמקור לעוצמה לאומית ולעוצמה רכה, אך המרדף אחר מיתוס זה גרם להשלכות קשות על ביטחונה של איראן, על החברה שלה ועל האמון בממשל. הרפובליקה האסלאמית השתמשה בסוגיה הגרעינית כדי לעורר גאווה, לגייס תמיכה פוליטית ולדרוש כבוד בינלאומי – אך בכך גבתה מחיר כבד מכלכלת המדינה, ממוסדותיה המדעיים ומרווחת אזרחיה.

התוכנית הגרעינית הפכה לעמוד־תווך מרכזי בנרטיב העוצמה הרכה של הרפובליקה האסלאמית. בזירה הפנימית היא הוצגה כסמל לעוצמה מדעית ולעצמאות איראנית – תשובה מתריסה למאה שנות שליטה זרה. נרטיב זה סייע למשטר לבסס לעצמו מידה של לגיטימיות, כשהוא מציג את עצמו כשומר גורל לאומי גאה וממסגר כל פשרה כבגידה. מערך התקשורת והתרבות הממלכתי הפך את התוכנית הגרעינית למושג כמעט מקודש, כשהוא מערב עוולות היסטוריות ומוטיבים דתיים כדי להעניק לה תהודה רגשית. במובן זה הניבה התוכנית דיבידנדים של עוצמה רכה: היא סיפקה קריאת־קרב שחיזקה את אידאולוגיית המשטר והבליטה את איראן על הבמה העולמית.

אך המציאות של השפעת התוכנית הגרעינית הייתה קודרת בהרבה. בזירה הבין־לאומית, עמידתה העיקשת של איראן על מיצוי יכולותיה הגרעיניות – לעיתים בדרכים חשאיות ומתריסות – הובילה לסנקציות חריפות, לבידוד דיפלומטי ואף למתקפות חשאיות בשטחה. המגן המדומיין של כבוד לאומי הפך לזרז לעימותי עוצמה קשה שהותירו את איראן פגיעה יותר מבחינה אסטרטגית במובנים רבים. עבור איראנים מן השורה, ההרפתקה הגרעינית לא תורגמה ברובה לתועלת מוחשית; תחת זאת הביאה שנות מחסור כלכלי וקיפאון טכנולוגי שנגרמו בידי סנקציות ואמברגו סחר. בזירה המקומית, מעמדה המנופח של התוכנית הצדיק אווירה של דיכוי וסודיות. פרנויה של המשטר מפני קנוניות זרות ומתנגדים מבית – הכול בשם הגנה על הפרויקט – שחוקה את אמון הציבור. האיראנים ראו את מנהיגיהם משקרים על תקריות קריטיות (מהעשרת אורניום ועד הפלת מטוסים) ולמדו להתייחס בציניות להצהרות רשמיות. למעשה, המיקוד הבלתי־פוסק בתוכנית ערער את עצם הביטחון הרך – החיבור בין מדינה לחברה – שהוא חיוני לחוסן לאומי. התוכנית שאמורה הייתה לחזק את איראן הפכה למקור של מחלוקת וספק בקרב עמה.

אולי התוצאה הטראגית ביותר היא האופן שבו המרדף הגרעיני פגע בהון האנושי והמדעי של איראן. סירוב הממשלה לרסן את שאיפותיה הוביל לסנקציות שריסקו את הכלכלה ופגעו ברמת החיים – האיראנים נאבקו ביוקר מחיה, במחסור במערכת הבריאות ובאבטלה במדינה שאמורה להיות עשירה. במקביל, האווירה של קונפורמיות אידאולוגית ובידוד בין־לאומי רוקנה את האקדמיה והמכונים המחקריים. אלפי משכילים היגרו להזדמנויות טובות יותר – אובדן שירדוף את איראן דורות קדימה. באירוניה מרה, המרוץ ל“קִדמה גרעינית” הגביל את התקדמותה הרחבה יותר של איראן, כאשר משאבים הוסטו וסנקציות ניתקו אותה מידע ומסחר עולמי. מותם של מדענים מבריקים (בהתנקשות או בהגירה) ודיכוי חקירה פתוחה הם פצע עצמי בהתפתחותה של איראן – כולן פגיעות נלוות לאובססיית הגרעין של המשטר.

לבסוף, סאגת הגרעין של איראן בישרה עידן חדש של לוחמת מידע. הן המשטר והן יריביו ניהלו קמפיינים לעיצוב נרטיבים ותפיסות – מתעמולת שהידות מתוחכמת ועד הדלפות חשאיות של סודות איראן. במאבק על התודעה הייתה האמת לעיתים קרובות קורבן. התרבות הדיסאינפורמציה והתעמולה, בצירוף דיכוי תקשורת עצמאית, גרמו לרבים מהאיראנים להתנכר לכל נרטיב שמוצג בפניהם. זוהי תזכורת מפכחת לכך שניסיון של מדינה להקרין כוח באמצעות יצירת מיתוסים עלול להתהפך ולהרוס את אמינותה בעיני אזרחיה.

לסיכום, התוכנית הגרעינית של איראן מהווה מקרה בוחן למִמשק המורכב בין עוצמה רכה להשלכות קשות. הרפובליקה האסלאמית רתמה את התוכנית כמקור כוח אידאולוגי ויוקרה, אך האסטרטגיה הזאת נשאה עלויות כבדות. היא שחקה את ביטחונה הכלכלי והאנושי של איראן, מתחה את החוזה החברתי ושיקעה את המדינה במצב קבע של עימות וחשדנות מתמשכים. בעתיד, כל ניסיון ליישב את חתירתה של איראן לטכנולוגיה מתקדמת עם רווחת אזרחיה יחייב גישה אחרת ביסודה – המבוססת על שקיפות, פרגמטיזם וכבוד לקול הציבור. רק על־ידי עיצוב מחדש של הנרטיב הרחק מעימות וסודיות, ולקראת אחריות ושלום, תוכל איראן לקוות להמיר את יכולותיה הגרעיניות שנרכשו בעמל לכוח אמיתי המיטיב עם החברה. הניסיון האיראני מלמד שעוצמה לאומית אמיתית נמדדת לא במספר הצנטריפוגות או הסיסמאות, אלא בשגשוג, בחירות ובאמון שזוכים להם בני העם.

ואולם המציאות של השפעת התוכנית הגרעינית הייתה עגומה בהרבה. בזירה הבין־לאומית, התעקשותה של איראן למקסם את יכולותיה הגרעיניות – לעיתים בדרכים חשאיות ומתריסות – הובילה לסנקציות כבדות, בידוד דיפלומטי ואף למתקפות חשאיות בשטחה. המגן המדומיין של כבוד לאומי הפך לזרז לעימותי עוצמה קשה שהותירו את איראן פגיעה יותר במובנים רבים. עבור איראנים מן השורה, ההרפתקה הגרעינית כמעט שלא הניבה תועלת מוחשית; תחת זאת היא הביאה שנות מחסור כלכלי וקיפאון טכנולוגי שנגרמו בידי סנקציות ואמברגו. בזירה המקומית, המעמד המוחלט שהוענק לתוכנית שימש להצדקת אווירה של דיכוי וסודיות. פרנויה של המשטר מפני קנוניות זרות ומתנגדים מבית – הכול בשם הגנת הפרויקט – שחקה את אמון הציבור. האיראנים ראו את מנהיגיהם משקרים באשר לאירועים קריטיים (מהעשרת אורניום ועד הפלת מטוסים) ולמדו להתייחס בציניות להצהרות רשמיות. במילים אחרות, המיקוד הבלתי־פוסק בתוכנית ערער את עצם הביטחון הרך – הקשר בין מדינה לחברה – החיוני לחוסנה של אומה. התוכנית שאמורה הייתה לחזק את איראן הפכה למקור פילוג וספק בקרב אזרחיה.

אולי התוצאה הטראגית ביותר היא האופן שבו המרדף הגרעיני פגע בהון האנושי והמדעי של איראן. סירוב הממשלה לרסן את שאיפותיה הוביל לסנקציות שפגעו בכלכלה והורידו את איכות החיים – איראנים נאבקו ביוקר מחיה, במחסור במערכת הבריאות ובאבטלה במדינה שאמורה להיות עשירה. בד-בבד, אווירת קונפורמיות אידאולוגית ובידוד בין־לאומי רוקנה את האקדמיה ואת מכוני המחקר. אלפי אנשי מקצוע משכילים היגרו להזדמנויות טובות יותר – אובדן שירדוף את איראן דורות קדימה. באירוניה מרה, המרוץ ל“התקדמות גרעינית” צמצם את התקדמותה הרחבה יותר של איראן, כאשר משאבים הופנו לתוכנית וסנקציות ניתקו אותה מידע ומסחר גלובליים. מותם של מדענים מבריקים (בהתנקשות או בהגירה) ודיכוי חקירה פתוחה הם פצע עצמי בהתפתחות המדינה – נזק נלווה לאובססיית הגרעין של המשטר.

לבסוף, סאגת הגרעין של איראן פתחה עידן חדש של לוחמת מידע. הן המשטר והן יריביו ניהלו קמפיינים שנועדו לעצב נרטיבים ותפיסות – מתעמולת שהידות מתוחכמת ועד הדלפות חשאיות של סודות איראן. במאבק על התודעה הייתה האמת לעיתים קרובות קורבן. התפשטות הדיסאינפורמציה והתעמולה, בצירוף דיכוי תקשורת עצמאית, גרמה לרבים מן האיראנים להתנכר לכל נרטיב המוגש להם. זוהי תזכורת מפוכחת לכך שניסיון של מדינה להקרין כוח באמצעות יצירת מיתוסים עלול להתהפך ולהרוס את אמינותה בעיני אזרחיה.

לסיכום, התוכנית הגרעינית של איראן משמשת מקרה־בוחן למִמשק המורכב בין עוצמה רכה להשלכות קשות. הרפובליקה האסלאמית רתמה את התוכנית כמקור כוח אידאולוגי ויוקרה, אך אסטרטגיה זו נשאה עלויות כבדות. היא שחקה את ביטחונה הכלכלי והאנושי של איראן, מתחה את החוזה החברתי ושיקעה את המדינה במצב קבוע של עימות וחשדנות. בעתיד, כל ניסיון ליישב את יומרותיה הטכנולוגיות של איראן עם רווחת אזרחיה יחייב שינוי גישה יסודי – המבוסס על שקיפות, פרגמטיזם וכיבוד קול הציבור. רק על-ידי הסגת הנרטיב מעימות וסודיות לעבר אחריות ושלום תוכל איראן לקוות להמיר את יכולותיה הגרעיניות הקשות לכוח אמיתי המיטיב עם החברה. ניסיון איראן מלמד כי עוצמה לאומית אמיתית אינה נמדדת במספר הצנטריפוגות או בסיסמאות, אלא בשגשוג, בחירות ובאמון שממנו נהנה העם.

מקורות

1. 
   [1] Iran’s Nuclear Policy: A Cognitive Study on Defiance and Compliance – CEJISS (2019)
   
2. 
   [2] Middle East Strategic Perspectives No. 1 – National Defense University/INSS (2013)
   
3. 
   [3] Iranian Textbooks Incite Extremism, Promote Nuclear Ambition – FDD Long War Journal (Mar 2021)
   
4. 
   [4] Schliebitz, Marc. Shaping Perceptions: The Role of the Media in Iran's Foreign Policy – Canadian Forces College (2012)
   
5. 
   [5] PressTV Profile – Iran’s Media Empire (UANI, 2020)
   
6. 
   [6] Mahdavirad, Fatemeh. Attitudes in Iranian vs. Western Media Coverage of the Iranian Nuclear Issue – Academia.edu (2015)
   
7. 
   [7] Armbruster, Ben. How US media manipulates Iran's nuclear program into a sinister myth – ResponsibleStatecraft.org (Dec 2020)
   
8. 
   [8] Pollock, David. Polarized Arab Reactions to the Iran Nuclear Framework – Washington Institute (Apr 2015)
   
9. 
   [9] Iran says it obtained sensitive Israeli nuclear documents – Reuters (June 7, 2025)
   
10. 
    [10] Winer, Stuart. Iran film details "covert war" against its nuke program – Times of Israel (Nov 2014)
    
11. 
    [11] Gerami, Nima & Goldschmidt, Pierre. IAEA Decision to Find Iran in Non-Compliance (2002–2006) – Carnegie Endowment (Dec 2012)
    
12. 
    [12] Rasoulinejad, Rasoul, et al. How Have Sanctions Impacted Iran's Welfare? – RethinkingIran.com (June 2023)
    
13. 
    [13] Gardner, Timothy. U.S. sanctions on Iran threaten access to medicine – report – Reuters (Oct 2019)
    
14. 
    [14] Dehghan, Saeed K. Haemophiliac Iranian boy dies after sanctions disrupt medicine – The Guardian (Nov 2012)
    
15. 
    [15] UN Human Rights Council. Sanctions & COVID-19 in Iran – UN Meeting Summary (Mar 2021)
    
16. 
    [16] Shalal-Esa, Andrea. Iran boosted cyber capabilities after Stuxnet – Reuters (Jan 2013)
    
17. 
    [17] Purge of Independent-Minded Professors Underway – Center for Human Rights in Iran (Apr 2010)
    
18. 
    [18] VOA News (via VOA Persian). 25% of Iranian university professors have emigrated (Nov 2024)
    
19. 
    [19] Sadeh, Sadra, et al. The Scientific Output of Iran: Quantity, Quality, and Corruption – Stanford Iran 2040 Project (Feb 2019)
    
20. 
    [20] Khamenei.ir. Supreme Leader’s message on martyrdom of Mohsen Fakhrizadeh (Nov 2020)
    
21. 
    [21] Times of Israel (Staff). Widow of slain Iran nuclear scientist… (Nov 2020)
    
22. 
    [22] Jewish Journal. Wife of slain Iranian scientist: "Annihilation of Israel" (Feb 2012)
    
23. 
    [23] Tehran Times. "Day of Armita" highlights scientist’s assassination at Fajr Festival (Feb 2021)
    
24. 
    [24] Human Rights Watch. "Maximum Pressure": US Sanctions Harm Iranians’ Right to Health (Oct 2019)
    
25. 
    [25] Ebadi, Shirin. Iran nuclear programme overshadows rights – Reuters (Aug 2007)
    
26. 
    [26] Iran Takes Its Global Wars to the Movies – New Lines Magazine (2021)